ורד שדות מכירה היטב את נושא האלימות נגד נשים: כצלמת, תיעדה מקלט לנשים מוכות, וכעורכת דין המתמחה בדיני עבודה, יצא לה לייצג נשים שהוטרדו מינית במקום עבודתן. "אני נחשפת המון לתיקים של הטרדה מינית", היא אומרת. "ב-2008, עשור אחרי כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית בארץ, יצא פסק דין תקדימי של בית הדין הארצי לעבודה בתיק שניהלתי כתובעת, ושקבע כי גם רומן בהסכמה בין ממונה לכפופה בעבודה יכול להיחשב להטרדה מינית. השופטת ורדה וירט-ליבנה כללה בפסק הדין ציטוט מקסים מהמשנה, שבעיניי מתמצת את האופי של מערכת יחסים כזו במקום העבודה: 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל הדבר, בטלה אהבה'. אין ספק שאהבה במקום עבודה תלויה בדבר".
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- ענת דרום-כרמון עזבה משרה בכירה ומשכורת גבוהה - בלי לפחד
כששדות נשאלת על קמפיין MeToo, תשובתה אינה חד-משמעית. "מצד אחד, אני חושבת שהכיוון שבו החברה הולכת הוא רצוי מאוד, ונחוץ לנקות כל סביבה מהטרדות מיניות. מצד שני, חייבים להשיג איזון, וזה מה שבתי המשפט בודקים בכל סיטואציה. להגיד שהוטרדת, זה בסדר, זה רצוי, אין מה להתבייש בזה - אבל לא תמיד יש לגיטימציה לנקוט סנקציה משפטית. הקמפיין הוא מבורך; זה בריא לאוורר ולהוציא שלדים מהארונות, אבל על כל דבר צריך להסתכל בעיניים ביקורתיות. יש נשים שנזכרות באירועים מהעבר, שעד עכשיו הן לא חשבו להתלונן עליהם, ואני לא בטוחה שראוי לעסוק בבית משפט בכל אירוע מלפני 30 שנה".
למה? העולם השתנה, כללי ההתנהגות השתנו. מה שלפני 30 שנה לא היה לגיטימי להגדיר כהטרדה או לדבר עליו בקול – הפך כעת לאפשרי יותר, ולכן נשים מעזות לדבר.
"וכמו שאמרתי, זה תהליך בריא לחברה. לתת לאינפורמציה לצאת, זה דבר מאוד טוב, אבל לאוורר את האינפורמציה זה דבר אחד, ולהעמיד לדין זה דבר אחר, וצריך לזכור שהשופט יסתכל על שני הצדדים. המתלוננת לא זוכה בוודאות. גם להעיף אנשים מעבודתם ללא משפט, זה סנקציה, ולא תמיד זה ראוי. אני יודעת שזה נשמע מוזר מפי, גם בתור אישה וגם בתור מי שעוסקת בהטרדה מינית, אבל אני באמת חושבת שהכל זה עניין של איזון ושל מידה".
נדבקתי בחיידק
שדות (50) נולדה וגדלה בירושלים, חיה שם עד גיל 23, ואחרי שנישאה לאלון, איש עסקים, נדדה איתו בין יישובים שונים בארץ עד שהשניים הגיעו לבנימינה, שבה גרו וגידלו את שלוש בנותיהם במשך כ-20 שנה. לפני שנתיים הם חזרו לירושלים. במהלך השנים למדה שדות כלכלה באוניברסיטה העברית ולאחר מכן השלימה תואר במשפטים באוניברסיטת חיפה. בתום מסלול ההסמכה הועסקה בהסתדרות כעורכת דין בתחום דיני העבודה, ובהמשך נעשתה עצמאית ופתחה משרד משלה. לבד מהיותה עורכת דין, יש לה תחביב צדדי שהולך ותופס מקום מרכזי בחייה. "לפני עשר שנים קיבלתי מצלמה, מתנה ליום הולדת מהמשפחה שלי, ונדבקתי בחיידק", היא אומרת, "אין דבר שאני אוהבת יותר מצילום".
בעבודתה כצלמת בולט הרצון שלה לחולל שינוי, שקיים גם בפעילותה המשפטית. "ככה זה בצילום הדוקומנטרי", היא אומרת. "אתה נעשה אקטיביסט ובודק באופן ויזואלי את הרעיונות של החברה שבה אתה חי. אני לא מצלמת עם זום: אם רואים משהו מקרוב, זה קורה משום שהתקרבתי. הזום שלי הוא הרגליים".
צפו במבחר צילומים שלה:
בין הפרויקטים הבולטים שלה יש סדרת תמונות מסיורים שערכה בשכונות מצוקה בקובה, והסדרה "זהות מפוצלת", שצולמה בבאקה אל-גרבייה ותיעדה משפחות שמפוצלות בין שטחי ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית. שדות גם השתתפה בפרויקטים שבהם לקחו חלק צלמים נוספים; אחד מהם צולם בכפר השיקומי עלה נגב – נחלת ערן, שבו חיים מבוגרים וילדים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית קשה. האחר, של סדנת "פוטו אקטיב" שהקימו הצלמים אלדד רפאלי ודן חיימוביץ, מתעד את ההפגנות נגד השחיתות שנערכו בחודשים האחרונים בפתח תקווה.
עכשיו ניתן לראות עבודות שלה בתערוכה "עדות מקומית" לצילומי עיתונות, שמוצגת עד 20 בינואר במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב: שדות מציגה בה תמונות המתעדות מקלט לנשים מוכות, שאותן צילמה במקור עבור ערב התרמה למען עמותת "אישה לאישה". "הגעתי למקלט בכל מיני שעות ביממה", מספרת שדות. "מכיוון שמדובר בנשים שנמצאות בסכנת חיים, ואסור לפרסם תמונות שיזהו אותן, מצאתי טכניקות שמשרתות את האנונימיות שלהן, כמו החשכות או יצירת מלכודת אור על הפנים, כך שהן יהיו לבנות לגמרי. רציתי גם לצלם בשחור-לבן; אני מאמינה שכשאתה רוצה לשים זרקור על עניין מסוים, הצבע יכול להוות הסחת דעת. במקרה הזה, מה שחשוב זה האובייקטים עצמם ולא הצבעוניות. רציתי לברוח ממקום קלישאתי וצהוב".
להרכיב את החיים מחדש
לדבריה, במהלך הצילומים נוצרה קרבה מיוחדת בינה לבין המצולמות. "כשאתה נמצא במקומות האלה, אין לך ברירה אלא להיות חלק מהסיפור, חלק מהעניין", אומרת שדות. "אתה לא יכול שלא להתקרב לאובייקטים המצולמים, כי אתה נמצא שם, עם הנשים, בחדר האוכל, בחצר. כשילד בוכה, אתה קורא לאמא שלו או למטפל. זה חושף אותך לסיפורים עצמם. אתה שומע ורואה סיפורים על סכנת חיים או על אלימות אחרת שהתפתחה לאלימות פיזית, כמו אלימות כלכלית, כשבן הזוג שולט ברמת ההוצאות ברמה חולנית. הייתה אישה שסיפרה לי שכבר עשר שנים היא לא יצאה לכוס קפה עם חברה, ובהמשך זה הגיע גם לאיום על חייה".
מה למדת במהלך הפרויקט על החיים במקלט?
"למדתי שמה שמשותף לכל הנשים שהגיעו לשם הוא אומץ לב. הן יוצאות מהבית שלהן, מהעיר שלהן, מהעבודה שלהן, ועוברות לגור במעין קהילה, עם הילדים. הן ממש נעקרות מכל סביבת החיים שלהן והולכות למקום אחר, ואז מתחילות חיים חדשים במסגרות חדשות. זה אומץ בל ישוער, לפרק את החיים הקיימים ולהרכיב אותם מחדש באופן כזה שהם באמת יעבדו. לשים דגש על כבודך כאדם, כאישה, כבעלת חופש בחירה".
איך את רואה את ההקבלה בין העיסוק באלימות נגד נשים בחייך המקצועיים לבין העיסוק בנושא כצלמת?
"בחיי המקצועיים ראיתי נשים שקשה להן לעשות דברים עבור עצמן, שמוכנות לעשות הכל כדי לשמור על מקום העבודה שלהן. חולשה לא תמיד נובעת מאלימות פיזית. אלימות שהיא לא פיזית היא פחות ברורה. הרבה פעמים אלימות מילולית ואלימות שנובעת מהעמסה ומלחץ נפשי בלתי סביר מביאות לתוצאות לא פחות גרועות".
_______________________________________________________
התמונה הזו לקוחה מתוך פרויקט מיוחד של צלם אחר. הקליקו:
