"בתחילת שנות ה־20 שלי עבדתי בחברת הייטק במכירות שטח. אהבתי את הרכב הצמוד ואת העובדה שבכל יום אני במקום אחר, עושה פרזנטציה מול שמונה גברים ומנסה למכור להם משהו. אחרי ארבע שנים זה התחיל לשעמם. התחלתי לחשוב: האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיי? התחלתי לחפש את העבודה הבאה שלי, למדתי שיווק ונדל"ן, אבל שום דבר לא משך אותי, והחלטתי להרפות את הלחץ למצוא את הדבר הבא.
>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו וקבלו את כל העדכונים והכתבות
"המהפך קרה בגיל 25. זה היה בערב רגיל, מול התוכנית 'The Last Lion' בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. למדתי מהתוכנית שב־50 השנים האחרונות הוכחדו 95 אחוז מאריות הבר בעולם, ושאם לא ייעשה משהו דרסטי, עד 2020 לא יהיו יותר אריות בטבע. ואז הבנתי שהייעוד שלי הוא להציל את האריות מהכחדה. אף פעם לא הרגשתי בטוחה במשהו שאני רוצה לעשות כמו באותו ערב. למחרת אמרתי למנהל שלי בעבודה שאני עוזבת. הוא רצה להחתים אותי על חוזה שאני מתחייבת לא לעבור למתחרים במשך שבעה חודשים. אמרתי לו: 'קח, תעגל את זה ל־70 שנה, אני להייטק לא חוזרת'.
"לא ידעתי כלום על הנושא ולא ידעתי איך להתחיל. התקשרתי לווטרינרים ולגני חיות, וחלקם אמרו לי: 'יופי, ילדה, ראית טלוויזיה והיה לך עצוב? תמשיכי הלאה'. לא ויתרתי. ב־2008 הגעתי לשבט המסאי בטנזניה, שבו שולחים נערים לצוד אריות כחלק מטקס המעבר מילדות לבגרות. הייתה לי מחשבה תמימה: לשכנע אותם לשנות את המסורת הזו. בעזרת מדריך ישראלי הגעתי לראשי השבט. הייתי בטוחה שהם לא צדים אריות מתוך רוע, אלא מחוסר ידע. אמרתי להם: 'בעוד חמש שנים האריות בטבע ייכחדו'. ראש השבט התחיל לצעוק עליי בסווהילית, והמתורגמן אמר לי: 'לכי מפה'. עליתי מהר לג'יפ ונסענו משם. המדריך הישראלי אמר לי: 'זו פעם אחרונה שאני עובד איתך. הרסת לי קשרים של שנים'.
"אחרי ארבעה חודשים חזרתי ארצה וחיפשתי אנשים שיעזרו לי לממן הקמה של מרכז הצלה. גייסתי צוות מתנדבים: עורכת דין, רואה חשבון ועוד. פניתי למשקיעים, וכולם נתנו לי אותה תשובה: 'מה שאת עושה זה מדהים, אבל אנחנו תורמים לילדים חולי סרטן'. היו כאלה שהעיפו אותי מכל המדרגות.
"המשפחה שלי חשבה שהשתגעתי לחלוטין, כי מבחינתה שמתי את כל חיי על הולד, ולא מעניין אותי כלום חוץ מאריות. אף אחד לא הבין אותי. הבחור שהייתי איתו בזוגיות, הציב לי אולטימטום: 'את חוזרת לארץ ואנחנו מתחתנים - או שנפרדים'. בחרתי להיפרד. הרגשתי שנבחרתי למשימה הזאת. אנשים אמרו לי: 'רגע, מה עם הקמת משפחה?' אבל לא דאגתי לזה וגם לא לכיס שלי.
"חזרתי לטנזניה וגרתי שם שלוש שנים. המקומיים עזרו לי למצוא אזור נטוש, וכיום אנחנו מבריחים אליו אריות שאנחנו מצילים מחוות ציד. מדובר בחוות שמתארחים בהן אמריקאים עשירים. הם משלמים לבעלי החווה 50 אלף דולר על כל אריה שהם צדים, ואנחנו בעצם גונבים אותם מחוות הציד. זה לא כל כך חוקי וגם מסוכן, אבל אין לנו ברירה. לילה אחד עשינו פרצה בגדר במטרה להוציא דרכה גור אריות; אחד השומרים זיהה אותנו, הצמיד לי אקדח לרקה והודיע שאם יפגוש אותי שוב, יהרוג אותי.
"חלק מהמתנדבים במתחם עבדו בעבר בחוות ציד ומרגישים אשמה. עד עכשיו הצלחנו להציל לא מעט אריות, והם חיים בשמורה. בשנה שעברה גילו איפה אנחנו נמצאים, ואז הרדמנו את כולם – זה נשמע דמיוני, אבל זו האמת – העמסנו אותם על משאיות ועברנו למקום אחר למשך תקופה. את כל הציוד הרפואי אנחנו מקבלים בתרומות. וטרינר מגיע למקום פעם בשבוע, ואוכל לאריות אנחנו מקבלים משמורות טבע צמודות שבהן יש מוות טבעי. במקביל עבדתי, ואני עדיין עובדת, על ניסיון לשינוי החקיקה נגד ציד אריות. בשש השנים האחרונות אני חיה בארץ. אחת לארבעה חודשים אני נוסעת לאפריקה. אני חולמת לגייס כסף כדי שהמתנדבים בשטח יוכלו להתפרנס. זה לא הולך.
השורה התחתונה:
"בראש שלי רץ שעון חול: כל יום שבו לא התקדמתי ולא גייסתי מספיק אנשים למטרה שלי, האריות הולכים ונכחדים. החזון שלי הוא להשאיר לילדים שלנו עולם שבו יש אריות".
_______________________________________________________
גם לתם ביקלס יש חוויות מעניינות שקשורות לאריות. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
