את המצלמה הראשונה שלו קיבל אלון פרס בגיל 13, כמתנה מאביו לאחר שקיבל ציון טוב במבחן בהיסטוריה. האב הוא חובב רכב, ופרס החל להתלוות אליו לאירועים הקשורים לתחום ולתעד אותם. במקביל, חרש את האינטרנט ולימד את עצמו כיצד להפעיל את המצלמה. בגיל 16 הצטייד במצלמה טובה יותר, "והתחלתי לצלם כל דבר שזז", הוא אומר. "תיעדתי את כל האירועים המשפחתיים, ובבית הספר כינו אותי 'אלון הצלם', כי צילמתי את כל הטיולים והאירועים".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
משם הוא המשיך לתפקיד צלם צבאי, ואחרי השירות החל בפרויקט מאתגר: במשך שנה, מדי יום ביומו, תיעד במצלמתו אדם מסוים שפגש והעלה את התמונה בצירוף הסבר קצר לאלבום מיוחד שפתח בפייסבוק. בסוף השנה היו בידיו 365 תמונות של 365 אנשים שונים: חלקם מסביבתו הקרובה, והשאר זרים לחלוטין, שנקרו בדרכו ברחוב, בקניון, בטיול, בהפגנה, בהופעה או במילואים. "נדלקתי על הדבר הזה, כי זה דורש ממך לחשוב כל יום על רעיון חדש ולעניין את מי שעוקב אחר הפרויקט", אומר פרס. "התחלתי ב-23 באפריל 2014, יום אחרי יום ההולדת שלי. ההחלטה התקבלה ברגע אחד, ומיד התחלתי לרוץ על זה. התקשרתי לחברה שלי, היא לא ענתה, אז הלכתי לסלון וצילמתי את אבא שלי. זו הייתה התמונה הראשונה".
להשתחרר, להיפתח, להקשיב לאנשים
פרס, בן 24 מרחובות (גילוי נאות: קולגה ב-Xnet), החל לעסוק בצילום מקצועי אחרי שחרורו מצה"ל במסגרת עסק עצמאי שפתח. הוא תיעד בליינים במועדונים, תחילה באזור מגוריו ובהמשך גם בערים אחרות, אבל באיזשהו שלב חש מיצוי מהעבודה הזו והתמקד בפרויקט "365 האנשים". "אחד הדברים שלמדתי בזכות הפרויקט זה שאם אתה יכול לעשות משהו עכשיו, פשוט לך על זה", הוא אומר. "במהלך השנה הזו הציע לי חבר לבוא איתו לטיול להולנד; בהתחלה אמרתי לו שאני לא רוצה לבזבז על זה כסף, אבל הוא קצת לחץ ואמר: 'בוא, בוא, תצלם שם אנשים', וככה השתכנעתי. בדיעבד זה נתן גיוון לפרויקט. מאוד עניין אותי לדבר עם אנשים מתרבויות אחרות. בסופו של דבר יצא שצילמתי בשש מדינות אנשים מ-23 ארצות".
לא היה שום יום שרימית בו, ששכחת לצלם?
"מעולם לא. היה יום אחד שתכננתי לצלם מישהו בערב, במהלך עבודה שהוזמנתי אליה במועדון, ולכן לא צילמתי אף אחד במהלך היום. בסיום המסיבה הגעתי הביתה בארבע לפנות בוקר ואמרתי לעצמי: 'פאק, לא צילמתי אף אחד לפרויקט!' החלטתי להשתמש בתמונה שצילמתי שם, של די.ג'יי סמיילי. התקשרתי אליו לפנות בוקר, ולמזלי הוא אהב את הרעיון ונתן לי שניים-שלושה משפטים על עצמו. המשכתי לצלם גם כשטיילתי במזרח, ובשלב מסוים המצלמה הפכה לדבר שאני תמיד לוקח כשאני יוצא מהבית, כמו מפתחות".
אמרו לך שהפרויקט קצת מזכיר את בלוג הפייסבוק "Humans of New York"?
"נחשפתי לזה בערך שבועיים אחרי שהתחלתי את הפרויקט, דרך חבר שגר בארצות הברית ושהציע לי לפתח את זה לכיוון של 'Humans of Israel'. החלטתי לדחות את ההצעה ולסיים את הפרויקט כפי שהוא. לא רציתי לשנות אותו לפרויקט שיציג את ישראל ואת אזרחיה, אלא לעשות משהו יותר אישי, עם דמויות שהיו איתי באינטראקציה מסוימת או שעניינו אותי".
לומדים בפרויקט כזה איך לגשת לאנשים?
"אחת המטרות שלי כשהתחלתי הייתה לעבוד על עצמי ולנסות להשתחרר כלפי זרים. לשחרר את אלון הביישן והאדיש, ליזום, להיפתח ולהקשיב יותר לאנשים. זה היה תהליך שקצת קשה לעבור אותו, אבל בסופו של דבר זה לגמרי עבד ועשה שינוי. מאמצע הפרויקט זה כבר היה חלק מהחיים שלי, ובטבעיות זיהיתי את מי שעניין אותי ושרציתי להקשיב לסיפור שלו. הבנתי שאפשר למצוא דברים מעניינים גם אצל מי שנראה הכי משעמם, אם הוא נפתח אליך. אני זוכר שפגשתי במלון באמסטרדם פקיד קבלה; רציתי לצלם אותו, אבל בהתחלה הוא אמר לי ללכת לחפש מישהו אחר, כי אין לו סיפור. אחרי שהוא נפתח, הוא סיפר לי על הקשיים המשפחתיים שלו ושהוא מטפל בסבתו, ותוך כדי הסיפור הוא אמר: 'יכול להיות שאני באמת מעניין'".
כל תמונה מזכירה תקופה
רבים מבני משפחתו של פרס מופיעים בפרויקט. לצד האב, שהתכבד בתמונה הראשונה, יש צילומים של אמו, אחותו, דודתו, סביו, שני סבתותיו ובן דודו. גם חברתו וכמה מחבריו הקרובים תועדו. "כל תמונה מזכירה לי תקופה מסוימת", אומר פרס. "תפסתי רגעים מהיומיום, בארץ ובטיולים בחו"ל, שהיו משמעותיים בשבילי". בין 365 המצולמים יש גם שני מפורסמים - הזמרים שלומי שבן ודין-דין אביב. "את שניהם צילמתי במהלך עבודה עבור רשת מתנ"סים ברחובות, אחרי הופעה, והיה לי מעט מאוד זמן לשוחח איתם. על שלומי לא רציתי לוותר, כי החברה שלי חולה עליו, ואת דין-דין צילמתי כי היא צבעונית ומיוחדת".
יש בפרויקט ייצוג גם ל"צעדת השרמוטות", שנערכה במאי 2014 בכיכר הבימה בתל אביב במחאה על טענה שנשים שמתלבשות באופן חושפני אשמות בכך שהן מוטרדות מינית. פרס טוען שלא הייתה כל כוונה אידיאולוגית מאחורי התמונה, וכי היא צולמה מתוך סקרנות גרידא. "התגלגלתי לשם עם חבר כדי לראות מה זה ומתוך רצון להציג אנשים מגוונים. צילמתי מישהי שהייתה מאוד כריזמטית ובלטה שם. היא הסבירה לנו על מה המחאה, ובזכותה נחשפנו למשהו שלא הכרנו".
אחת התמונות המרגשות היא של אור אסרף ז"ל (ראו תמונה 321, למעלה), שנספה ברעידת האדמה שהתרחשה בנפאל באפריל 2015. "אור היה הדמות הראשונה שבחרתי לצלם בטיול שעשיתי אחרי הצבא", מספר פרס. "פגשתי אותו בבית חב"ד בבנגקוק ביום שהיה נורא לחוץ בשבילי: רק הגעתי, הייתי לבד ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז ראיתי את אור ואת החברים שלו, שיצרו שם אווירה מגניבה וחמה, ומיד התחברתי אליהם. לא האמנתי שאפשר להתחבר לאנשים כל כך מהר.
"למרות שההיכרות שלי איתו נמשכה רק יומיים-שלושה, מכל האנשים שצילמתי שם, בחרתי להעלות דווקא את התמונה שלו, כי היה לי מאוד קל לדבר איתו. עד היום אני שומר מייל שהוא שלח לי עם רשימת המלצות על וייטנאם. ההודעה על המוות שלו הייתה אחד הדברים הכי קשים ועצובים שחוויתי".
התמונה האחרונה בפרויקט, ה-365 במספר, היא של פרס עצמו, שוכב על דשא בוויינטיאן, בירת לאוס:
אחר כך הוא צילם במשך עוד כמה ימים, אבל נמנע מלהעלות את התמונות. "הרגשתי שנכון לעצור את זה ב-365", הוא מסביר. "ביום ה-370 הייתי בטיול אופנועים וקלטתי שלא צילמתי אף אחד. פתאום משהו השתחרר בי; התחלתי לחיות בלי הלחץ הזה, אבל זה עדיין מדגדג לי מדי פעם".
______________________________________________________
גם טיבור יגר הוא צלם, אבל התמונות שלו הן בסגנון אחר לגמרי. הקליקו:
