"את התחתנת פעם?"
"את תתחתני?"
"איפה אבא שלי?"
"כשתתחתני יהיו לי אחים?"
יום שבת, שבע בבוקר. עיניי עצומות, מכורבלת בשמיכה, שמחה, לא יודעת שסופת טורדנו מתקרבת לעברי. לא הודיעו בחדשות שיש להצטייד במאגר תשובות מיידי, שלא תהיה התרעה, אפילו לא דקה, שהסופה הקרויה על שם אורי תקפוץ על המיטה שלי עם שאלות שנשאלו ותשובות שהתקבלו וראש ובטן שרוצים לדעת שוב ואמא שמנסה להבין איזה יום היום, על מה לענות קודם, ולמה לא לשוחח בניחותא על הנושא בשעות הצהריים, כשלפחות עין אחת תהיה פקוחה.
הטורים הקודמים של נועה:
יום משפחה יחידני: אני והילד שלי זו משפחה אחת חמה וענקית
יחידנית פלוס סינוסיטיס: "עשית ילד לבד? אין לך אישור להיות חולה"
לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"
ראיון עבודה יחידני: "אז מי שומר על הילד כשהוא חולה?"
תזכורת לסרטן: בטן מלאה צלקות - שלעולם לא יהיה בה ילד
איפה האבא של אורי?
עד גיל שלוש בערך הוא לא שאל. שמח בי ובמשפחה הקטנה שלו, רצה אותי, שאף אחד לא ייכנס לטריטוריה שלנו, קטנה ותפורה למידותיו, היה צריך את כולי בכולו. זאת האמא שלי, היה אומר בכל פעם שאספתי אותו מהגן בגאווה ואני התרגשתי, כמה חיכיתי שיאמר את המילה אמא, כמה שמחתי שאמהות אחרות שומעות אותו. בעיקר צעירות ורזות יותר.
אז החלו השאלות. בהתחלה שאל איפה האבא שלו, הסברתי לו שבמשפחה שלנו יש אמא ובן, ויש משפחות שונות, אבא ואבא, אמא ואמא, הורים שנפרדים, משפחות שיש בהם אחים, בן יחיד, וכמה אני שמחה בו. הילד הסתפק במילים והמשיך ביומו ואני ידעתי שרק התחלנו.
בכל פעם שהגיע יום המשפחה בגן, נכנסתי למתח. קיוויתי שהפעם נתקדם לשנת אלפיים, וגיליתי שאנחנו צועדים אחורה. שוב שרו על ההורים העליזים והצעירים שהולידו בשבילי את המשפחה שלי, ושכחו את הבית הנוסף בשיר, על כך שהם פחות עליזים ויותר עייפים, ושערות שיבה צבעו את ראשם מרוב דאגות. אחר כך הקריאו ספרים על אבא שהלך לעבודה ויביא מתנה כשיחזור, כי עברו יומיים מאז שהילד קיבל עוד צעצוע שילך בטרם עת. ועוד לא דיברנו על האיורים בספרים: לכולם יש סבא וסבתא, אמנם לסבא יש מקל הליכה וסבתא נראית במצב סיעודי ובטח שהם ייקחו את הנכדים לגן המשחקים, ברגע שיחליפו להם את מפרק הירך.
ואז החלו חבריו לשאול אותי שאלות. אני זוכרת את הילד הראשון שהגיע אלינו ושאל-ענה: "איפה האבא של אורי, הוא נפטר?". ועוד אחד הגיע למסקנה שהאבא נפטר ולפני שייערמו הגופות בביתנו הסברתי שהעובדה שאין אבא אינה אומרת שהוא עזב. אפשר להקים משפחה ללא אב, כמו שיש משפחות שבהן ההורים נפרדים, או משפחות שההורים מתחתנים מחדש ומביאים עוד ילדים, וככל שסיפרתי, סיפרו הילדים על המשפחות שלהם: שהם שמחים שיש להם אחים, שהם לא רוצים את האחים שלהם, שהיא רוצה שאבא שלה יגיע יותר מוקדם הביתה, שהוא רוצה שאמא שלו תתייחס אליו יותר ולא רק לאח הקטן.
אולי נטוס לרוסיה ונביא עוד אח?
היום, כשהוא בן שש, הילד שלי מסביר בעצמו: "יש לי אמא", הוא אמר לילדים בגן שעשועים, והם לא ויתרו: "אבל איך אפשר בלי אבא?". והוא ענה: "זו המשפחה שלי". והייתי גאה והתאפקתי שלא להתערב, כי הם המשיכו בשאלות ואורי המשיך לשחק, ושמחתי שהוא עונה בפשטות וחשבתי שסערה אחת אנחנו מצליחים לעבור ויודעת שיגיעו עוד.
עכשיו הוא מתחנן לאח או אחות, מבטיח שיטפל בהם ואני מסבירה לו שאני לא יכולה ללדת ואיזה כיף שיש לו הרבה בני דודים בגילו שאוהבים אותו כל כך. ובכל פעם שעגלה עם תינוק עוברת הוא נעצר ומבקש להציץ ואני נזכרת בימים שעגלות עם תינוקות הכאיבו, ולא יכולתי להסתכל, והילד שלי שמח בהן ורוצה גם ושואל אם אפשר ומנסה להעלות רעיונות: אולי נטוס לרוסיה ונביא לו עוד אח ואולי בעוד כמה שנים כשאתחתן יהיה לו אחים, ואני מסבירה לו שהוא יישאר בן יחיד, כי אני יכולה לגדל ילד אחד וכמה טוב שזה הוא ומתאפקת שלא לציין את העובדה שאני יכולה להתחתן גם בשנה הבאה, אין צורך להיות פסימיים כל כך.
בעוד אני עקבית בתשובות שלי, אני יודעת שלא מספיק החינוך מהבית, כי הילד שלי לא חי בבועה. יש מערכת חינוך שמתעקשת להישאר בתחום הנוחות שלה ולא רוצה להתמודד עם משפחות אחרות. פה ושם חלים שינויים, אבל הם תלויי גננת או מחנכת.
כשהוא חוזר הביתה, מהטלוויזיה קופצות אליו ברעש פרסומות שבהן מככבת המשפחה המושלמת: אבא אמא, אח, אחות וכלב לברדור, כולם לבנים, עם שיניים צחורות וחסרי משקל, והילד לומד שככה צריכה להיראות משפחה, ושאין מגזרים נוספים בחברה, עדות אחרות, או אנשים עם משקל סביר. גם בסדרות הטלוויזיה שהוא צופה בהן מדי פעם חוזרים צחורי השיניים ויפי הבלורית. אמהות יחידניות ומשפחות עם הורים מאותו מין מודרות מהטלוויזיה. אפילו הערפדים מגיעים ממשפחה "נורמטיבית". ולמען השם, הם שותים דם.
רק על ילדי שלי אני מספרת ורק אותו אני מגדלת, אבל בצעדים קטנים, אני מנסה לשנות: מציעה שעת סיפור בגן ואחר כך בכיתה של הילד עם ספרים העוסקים בסוגי משפחות, מדברת עם החברים שלו, עונה על שאלות, עונה לילדים תוהים וטועים, מציגה את ה-יש ולא את ה-אין.
ולפעמים אני לא מדברת. החיים, יש להם את התנועתיות שלהם. הם נעים בגלים גבוהים ונמוכים, ואני והוא שטים ביחד, לפעמים עונים, לפעמים שותקים. משפחה.
