יום משפחה יחידני: אני והילד שלי
זו משפחה אחת חמה וענקית

כשסקרנים בשכונה, בוועד הכיתה או סתם ברחוב, שואלים אותה למה היא לא רוצה גבר, נועה רום, אם יחידנית לילד בן 6, מסבירה שהחיים הם לא תמיד מה שתכננו

נועה רום

|

26.02.17 | 08:26

"החיים הם לא מה שסיפרו לי. לא ציפיתי לחלות בסרטן, לא ציפיתי שלא אוכל ללדת והיו רגעים שלא האמנתי שאהפוך לאמא. וכשזה קרה רציתי לצעוק מרוב אושר" (צילום: אשר רום)
"החיים הם לא מה שסיפרו לי. לא ציפיתי לחלות בסרטן, לא ציפיתי שלא אוכל ללדת והיו רגעים שלא האמנתי שאהפוך לאמא. וכשזה קרה רציתי לצעוק מרוב אושר" (צילום: אשר רום)
"מה לכתוב במשבצת של שם האב?" סימסה לי האמא מהוועד של הגן.

אני: "אני אם יחידנית".

אין תגובה. "מקלידה..." עוד כמה שניות ארוכות של "מקלידה..." מוחקת. ושוב, "מקלידה..."

ואז: "סליחה", עם אייקון של ורד.

אני: "זה בסדר, בעלי לא ברח. אני אם יחידנית מבחירה".

היא: סמיילי.

 

עוד כתבות ליום המשפחה:

 

רוצה להרגיש רגילה

הסתובבתי עם הורד והסמיילי שלה במהלך היום, הורד שסימל את הרשימה של גן חובה וזאת שלפניה, בכל גן שהיה בני וגם השנה, בכיתה א', יושבת לה משבצת ריקה בשם האב. יושבת בודדה ברשימה של למעלה משלושים ילדים וילדות.

 

אני גרה בשכונה גדולה ופרברית, רובה מורכבת מזוגות, ברור לי שישנן נשים יחידניות, אפילו מצאתי שתיים והשמועות אומרות שיש עוד כמה ואם הייתי גרה בעיר הייתי פוגשת עוד יחידניות ואם אעבור לגור בתל אביב אמצא שם משבצות מכל מיני סוגים, אבל אני אוהבת את השכונה שלי ורוצה להרגיש בה רגילה.

 

זה התחיל במעלית, בטיול הראשון עם הילד שלי, רגע אחרי שהפכתי לאמא. שני שכנים נעצו בי מבטים. לא הרגשתי נחשקת באותם ימים, אז הבנתי שלא אני מושא ההתרגשות. זה הוא. הם חייכו אליו ולא אמרו מילה. אחד מהם פתח את פיו וסגר. התלבטתי אם לעזור לו. כל פעולה באותם ימים נראתה לי מעייפת. לבסוף, כשיצאנו מהמעלית, ראיתי שהוא ממש מנסה וזה לא יוצא, אז אמרתי, אני אם יחידנית. יש לי בן. הוא איחל איחולים והמשיך בדרכו.

 

שמחתי שעזרתי למישהו ועוד כשיום המעשים הטובים רחוק, אבל הפה הפעור שלו הייתה רק ההתחלה. בעודי מסתובבת עם העגלה ברחוב זכיתי להצצות נרגשות ולהרבה למחמאות על הילד. עניתי שהוא דומה לי כדי לסחוט מחמאות בשבילי, שהרי מה נשאר לאישה עם פיג'מה דהויה וקליפס בשיער אם לא ניצול ילד תמים וזהוב שיער למטרות העצמה נשית.

 

החיים הם לא מה שסיפרו לי

אבל עם ההצצות הגיעו השאלות. למה? למה בחרתי לגדל לבד ילד? למה אני לא רוצה גבר, למה לא חיכיתי עוד שנה-שנתיים לבואו של המושיע ולמה אני נראית לא מחוברת? חייכתי הרבה. נלחמתי כדי להפוך לאמא. הייתי בת שלושים ושש ואף שעון ביולוגי לא תיקתק באוזני, חוץ מזה שתיקתק בלב - הכמיהה הצורבת להיום אמא. החיים הם לא מה שסיפרו לי. לא ציפיתי לחלות בסרטן, לא ציפיתי שלא אוכל ללדת והיו רגעים שלא האמנתי שאהפוך לאמא. וכשזה קרה רציתי לצעוק מרוב אושר, לעמוד ברחוב עם מגאפון ולהגיד שעשיתי את זה. החיים הם לא מה שסיפרו לי ולפעמים יש נסים.

 

והנס שלי הביט בי בעיניו החומות-מלוכסנות, לא מבין מי זו שמועכת אותו, נותנת בו ביסים ומשאירה סימנים של אהבה. יש זכויות לילדים. מנוחה בין נשיכה של הרגל הקטנה להסנפה של האוזן, הפוגה בהשמעת קולות מוזרים ותנועות ידיים לא ברורות. שלי.

 

ובכל טיול המשיכו והתארכו השאלות והיו שדאגו מכך שאני מתכוונת להשאיר אותו לבד. הסברתי שעל פי חוק זה מותר מגיל תשע, למרות שהוא נראה בוגר לגילו, אז אפשר לסגור על גיל שמונה ומיד הבנתי שהם התכוונו ללהשאיר אותו כבן יחיד.

 

הוא בן יחיד ויישאר כך ואין לו דמות אבהית. אני אוהבת גברים ורוצה אחד מהם. בשבילי, לא מודל, דמות או השראה בשביל הילד. ואני רוצה להיות במשבצת שמתאימה לשנינו, כזו שיהיה בה מקום לשניים, משפחה שהיא קטנה והיא הרבה ויש בה אמא ובן שהולכים יד ביד במסע שנקרא חיים ובמסע הזה נשאלות שאלות ולא תמיד יש תשובות ולפעמים אני זו ששואלת ולפעמים הוא.

 

כי היום יום המשפחה וגם אנחנו משפחה, אחד ועוד אחת הם רק שניים, אבל הם תא המקיים בו את כל מאפייני החיים, רגילים מאוד ומיוחדים, חיי שגרה וחיים של אי שקט, חיים של צחוק ושל דאגה. וביום המשפחה, בו רוב הילדים עדיין רוקדים לצלילי שירים על אבא ואמא וסבא וסבתא, אחים ואחיות, יש מקום גם למנגינות אחרות, שיש בהם מגוון משפחות, מרובעות, משולשות, שוות שוקיים, חד זוויות ועגולות וביניהן אנחנו, רוקדים יחד יד ביד ואין יותר שלם מכך.

 

והשבוע, כמה שנים אחרי, עלינו במעלית והילד סיפר לאותו שכן עם פה פעור על מה שהוא למד בבית הספר ולפני שהוא הספיק להגיב אני קפצתי והוספתי עוד הסברים, שיבין השכן שהילד ממש חכם ולרגע הפכתי להיות אחת מהם, שבוחנת מהצד, שמערערת על הקיים, שצריכה להסביר שהכל בסדר בתא המשפחתי שלנו, אפילו שאנחנו חד. מצאתי את עצמי מספקת הסברים על שאלות שלא נשאלו, אולי כי אני מורגלת ומוכנה עם אגרופים שלופים להגן עלינו ואולי אני מרגישה צורך להוכיח שאני ראויה לו - לילד שהגיע אלי מבלי שנשאל לאיזה בית הוא מגיע.

 

נכנסנו הביתה. הוא זרק את תיק בית הספר, אני הנחתי את שלי, הוא נמרח על הספה, אני לידו, בוהים בטלוויזיה. הבטתי בו מהופנט מבובספוג, רציתי להעיר משהו על התוכנית ועל זמני צפייה בטלוויזיה ושתקתי. הוא ביקש שאכסה אותו בשמיכה הסגולה והצטנף בתוכה. אני לקחתי את הפרחונית והתעטפתי בה והיינו שניים עם הרבה צבעים.

  

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.