סרטן ברחם סוג נדיר, רווקה ללא ילדים. על פי הפרוטוקול יש להוציא את הגידול יחד עם מערכת הרבייה, לקבל כדורים למניעת חזרת המחלה, להיות במעקב, לעבור אינסוף בדיקות. זו המתנה שקיבלתי לכבוד יום הולדת 30. במקום לסקר אירוע אופנה בחו"ל מטעם העיתון בו עבדתי, ביליתי במחלקה אונקולוגית שהבגד היחיד שלה הוא חלוק ורוד שלא נקשר טוב בגב.
אז עוד חשבתי שילדים הם מאוד חמודים, בעיקר של אחרים, ועוד לא ידעתי שאהיה אם יחידנית ובטח לא ידעתי שהשם המלא שלי יהיה נועה - אם יחידנית מבחירה. ושאצטרך לעבור מסע חוצה יבשות כדי לשמוע את המילה "אמא".
הטורים הקודמים של נועה:
אושר שמחק את הכאב: "אחרי טיפולי הסרטן, החלטתי לאמץ ילד לבד"
יום משפחה יחידני: אני והילד שלי זו משפחה אחת חמה וענקית
יחידנית פלוס סינוסיטיס: "עשית ילד לבד? אין לך אישור להיות חולה"
לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"
ראיון עבודה יחידני: "אז מי שומר על הילד כשהוא חולה?"
מלאה כל כך. ואין בה כלום
ארבעה חודשים לאחר הבשורה חזרתי לעיתון, מורידה את התג של חולה מחדר 6 ושמה תג של עיתונאית בריאה שמראיינת מפורסמים וכותבת על החיים הטובים. ואז זה קרה. התחלתי להבין. וזה קרה באמצע ראיון עם כתבת בידור חדשה. היא דיברה ואני הרגשתי שאין לי אוויר, היד שלי שפשפה את החזה, מנסה לעזור ללב לחזור לפעום. זה לא עזר. הרגשתי שאני נחנקת, ביקשתי סליחה ממנה ורצתי לשירותים.
חרחרתי, ניסיתי לגהק, השתעלתי, רק שיצא, איך עושים את הפעולה הפשוטה הזאת שעד לפני חמש דקות עשיתי בקלות. שכל חיי הייתה ברורה, נשימה-נשיפה, נשימה, נשיפה. דרך האף אני אומרת לעצמי. הפנים שלי האדימו, הפה היה פעור, הרי לא מתתי מהמחלה, אז עכשיו?
והוא חוזר האוויר. והראיון איתה ממשיך. החיים היפים.
ובלילה שוב תחושה של מחנק ואני מתפתלת על הרצפה והראש פוקד לעשות והגוף לא מקשיב ואני מנסה לחשוב על משהו טוב ולא מצליחה ומפחדת שהפעם האוויר לא יחזור ולא יקרה הנס.
צלקות חותכות את בטני לאורכה ולרוחבה. מחיר ההישרדות. את רוצה לחיות, תני משהו בתמורה, הקריבי את ילדייך שעוד לא נולדו. אלוהים לא עצר אותי באמצע ואיפה הוא היה לעזאזל כשביקשתי אותו? ואם היה זה ניסיון, למה בחר בי? לפחות היה מחכה שאגדל.
הסתובבתי במערכת העיתון, עיתון שתכניו מקדשים את היופי המושלם, הרזון הקיצוני, הסימטריה - ופגומה אני. והבטן הולכת לפניי, מסרבת להצטמק, אני רוצה להחביא אותה, לנסות להתאים את עצמי לעצמי של פעם והיא עושה דווקא, בולטת. מלאה כל כך. ואין בה כלום והכלום מכאיב, איברים שאינם עוד, זועקים למזור ואין כדור שישתיק את הצעקות.
ודווקא שם, הרגשתי בטוחה יחסית, מקטרת עם החברות במערכת על היפות-יפות האלה, אנחנו חושבות על סלט ומזמינות המבורגר, צוחקות עליהן ובוכות על עצמנו וכל אחת תופסת חתיכת צלוליטיס מתנדנד באיבר גופה ומשוועת שיעלם ונוגסת עוד ביס בבשר.
לעולם אהיה ריקה
העולם האמיתי סנוור אותי, הקשה על הנשימה. שם התקיימו החיים הרגילים עם נשים שכרסן מלאה וההיא מלטפת את התינוק בעגלה וזאת מחביאה במנשא גור ילדים. אני מתחמקת מגנים, בתי ספר וגני שעשועים והם בכל מקום, אז אני עושה סיבובים ארוכים בדרך הביתה כדי לא לראות ולא להיתקל.
וגם בביתי איני מוגנת כי הבטן מסרבת להתחבא ומנוכרת אני כלפיה ומתעבת אותה וחומלת עליה. עברה מלחמה קשה ויכלה לה, החלימה יפה ולא עשתה בעיות. אני מתיישבת על המיטה ונוגעת בה. היא מגרגרת מרוב הנאה, חודשים רבים יד חמה לא ליטפה אותה, ידי רופאים ואחיות משמשו אותה, דחפו לתוכה צינורות, ניקבו בה נקבים, חוררו אותה והפכו אותה למסננת. והיא מתמסרת לליטופים שהולכים ומתחזקים. אני משחררת את הגומי במכנסיים ועוטפת אותה בידי. מדברת אליה, מנחמת ואז סוגרת את המכנסיים ומקללת אותה. והבטן שותקת.
וכשהיא מתחילה להצטמק אני נכנסת לג'ינס מפעם וקונה חולצה חדשה צמודה, גופי קל יותר לנשיאה ואני מרגישה נשית, מוחמאת ומחוזרת. הולכת ברחוב בגוו מורם, חוזרת לחייך, לומדת איך לנשום. וערב אחד לחצתי על היוטיוב והגוף זכר והבטן החלה מתרככת, נעה לצלילי מוזיקה שקטה ועברתי לשיר קצבי והתחלנו לרקוד ונדמה ששרתי בקול רם She Is A Maniac ורק חסרים היו לי התלתלים, החותלות והיכולת לעשות סלטות באוויר. הגברתי את הקצב ולא שמעתי את מחאותיה על המאמץ שנכפה עליה. השתקתי אותה.
ובין האנשים הרגילים, היפים והרזים, השמנים, הכעורים והנושאות עוברים, אני מוצאת את הפינה שלי, מגלה שבאי-הסימטריה שלי אני יכולה להתמזג עם א-סימטריים בעצמם, מרגישה שונה ומחוברת, משולש למתומן, חסרת זוויות לחסרת רחם, לעולם אהיה ריקה ובינתיים היא עומדת בהבטחתה ושותקת ואני עומדת בשלי ומשחררת אותה.
