"לא, אני אם יחידנית".
"ואם הילד חולה, מה את עושה"?
"יש לו סבא וסבתא ו..." (חושבת על עוד קרובי משפחה באילן יוחסין).
"הם גרים קרוב?"
"עשר דקות נסיעה" (שש אם עוברים על חוקי התנועה).
"והם יטפלו בו אם תצטרכי?"
"ברור" (בשביל זה הם יצאו לפנסיה).
ראיון עבודה. הייתי אז אמא טריה יחסית. המנהלת של חטיבת הביניים ישבה מולי והתלחששה עם רכזת השכבה. חייכתי חיוך של אמא מאושרת שהילד שלה תמיד בריא ולא נגיד דבוק כולו בנזלת עם אינהלציה על הפנים.
הטורים הקודמים של נועה:
- אושר שמחק את הכאב: "אחרי טיפולי הסרטן, החלטתי לאמץ ילד לבד"
- יום משפחה יחידני: אני והילד שלי זו משפחה אחת חמה וענקית
- יחידנית פלוס סינוסיטיס: "עשית ילד לבד? אין לך אישור להיות חולה"
- לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"
פעם, כשלא היו לי חיים
נזכרתי בחלק מהטקסט שנכתב באתר בית הספר על החזון שלו. מילים יפות על שיווין ויחס אחיד לכל תלמיד, כבוד הדדי, רגישות וסובלנות. תהיתי אם הצוות החינוכי שמראיין אותי מיישם אותו בפועל או שהוא נועד לעיניהן בלבד. המנהלת אמרה שהיא תחזור אלי ולא שמעתי ממנה. זו לא תהיה הפעם האחרונה.
מספר שנים קודם, כשסיימתי את לימודי ההוראה, הייתי רווקה מינוס ורק הייתי צריכה לברור מבין ההצעות שקיבלתי. עבדתי כמורה, מחנכת, השתתפתי בשלל פרוייקטים בתחום החינוך ותמיד הייתי זמינה, כשמורה הייתה חולה או שאחד הילדים שלה היה חולה.
לא היו לי חיים ולא חשבתי שאני צריכה כאלה. המנהלות אהבו אותי, אני אהבתי את התלמידים והתחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להגיד לא לפעמים. מצאתי את עצמי לוקחת עוד פרויקט, ממלאת חורים של נשים שיש להן חיים והן צריכות לטפל בהם, רואה למחרת את המבט העייף בעיניים, שאומר "גררו אותי ללמד ילדים של אחרים כשהילד שלי בוער מחום".
ואז הפכתי לרווקה פלוס ואחרי שהפלוס נכנס לגן חיפשתי עבודה בהוראה. הייתי בטוחה שהרקורד שלי וההמלצות מספיקים, כמו בעבר. אחרי הראיון הראשון שאליו לא התקבלתי ניגשתי לראיון בבית ספר אחר וגם שם המנהלת שאלה על מצבי המשפחתי. המנהלת נראתה לי כבת חמישים. רציתי לשאול אותה אם כשהתחילה את עבודתה כמורה או סייעת גם היא עברה תחקיר ביטחוני על תוכניות ההולדה שלה ותפקודו של הבעל בעת משבר. אולי בהמשך דרכה עברה גירושים ונאלצה להסביר למי שראיין אותה שהבעיות במשפחה לא ישפיעו על עבודתה. רציתי לשאול אותה אם היא זוכרת את השאלות ומתי כיבתה את הזיכרון.
רציתי להיראות קלילה וחייכנית
סיעור מוחות בין חברותי העלה את האפשרות שאסתיר את עובדת היותי אם יחידנית, אעבור את השלב הראשון של הראיון, אבחן מול הכיתה בהעברת שיעור ואחר כך אספר. אביא קבלות ואולי אקבל הנחת יחידנית. לכמה רגעים חשבתי להסתיר, להעלים את הילד שכל כך חיכיתי לו ולא הייתי מסוגלת. אני לא יכולה לשקר, לא מורידה שנים מהגיל שלי, לא מזייפת תארים שאין לי ולא מוחקת את שאהבתי.
לבסוף מצאתי עבודה בהוראה, אבל התפשרתי. המקום היה מרוחק מהבית, השעות היו גרועות, המשרה הייתה חלקית מאוד, אבל מעולם לא נשאלה שאלה אחת על מצבי המשפחתי. צוות הנשים שניהל את בית הספר יישם את המלל היפה שכתוב בפונט גוטמן דויד מודגש באתר שלהם.
כשישבתי בחדר המורים, מדברת אימהית עם חלק מהמורות ורווקותית עם שאר המורות הרעננות והחדשות, חשבתי על המנהלות שראיינו אותי, כועסת על השאלות, כועסת על עצמי שלא דיברתי, שלא הסברתי להן שכשאת מגדלת ילד לבד את מסוגלת לעשות כמה פעולות באותו זמן. את גם אבא וגם אמא, ההורה המפנק וההורה עם החוקים הנוקשים. אני גם כותבת למחייתי וגם רוצה לעבוד כשכירה. שתקתי, כי רציתי את העבודה וכי רציתי להיראות קלילה וחייכנית, כזו שאין לה גם וגם.
ואני לא היחידה. לאורך השנים נשים נשאלות שאלות אינטימיות בבואן לראיונות עבודה. מפת חייהן האישיים נפרשת מבלי שאישרו. רווקות, נשואות, עם ילד ראשון, ילד שני, כולן תחת זכוכית מגדלת כמו היו מתפקדות במרשם האוכלוסין. חלק מהנשים המנהלות לא שונות ממנהל גבר. הן רוצות כוח עבודה חזק, בריא וחסין והן לא ישנו סדרי עולם, במיוחד כשבכל שנה מוצאים זנים חדשים לשפעת.
ובזמן שהמראיינות שלי הלכו הביתה עם תיק רחב, עמוס ספרי השתלמות, מזכרים, תיקיות וספרים על חינוך, אני חזרתי אל הפלוס שלי, מבטיחה לו שלעולם לא אעלים אותו ואת המשפחה שלו. וכשהיום אני מרצה לנוער על ספריי, מעודדת אותם להאמין בעצמם ולהגשים את חלומותיהם, אני מתבוננות בתלמידות שלומדות ביסודי או בחטיבה ורוצה ללחוש להן שאולי הן יצטרכו להתאמץ יותר, שכבר עכשיו יחדדו את המרפקים שלהן, לא יתנו לזכוכית מגדלת או תקרת זכוכית להפריע להן בדרך וכשהן יגיעו לשם, שלא ישכחו.
