משפחה

    אושר שמחק את הכאב: "אחרי טיפולי הסרטן, החלטתי לאמץ ילד לבד"

    בגיל 30, בעודה רווקה, מתבשרת נועה רום שלא תוכל להרות ומחליטה לאמץ ילד בהורות יחידנית. "כשחיבקתי אותו, נמחקו שנים של כאב על אובדן הרחם"

    נועה רום

    |

    12.04.17 | 08:23

    "הוא רואה אותי וצורח בבכי, מסרב לעזוב את המטפלת. היא הודפת אותו לעברי ואומרת ברוסית, 'הנה אמא שלך' ואני מושיטה ידיים מזיעות"
    "הוא רואה אותי וצורח בבכי, מסרב לעזוב את המטפלת. היא הודפת אותו לעברי ואומרת ברוסית, 'הנה אמא שלך' ואני מושיטה ידיים מזיעות"

    שער צר מברזל מפורזל עומד איתן מול הבודדים שמגיעים למקום הזה. בית ילדים ברוסיה. אי שם בסוף אמא אדמה, חור שאיש לא שמע עליו. אלה שעברו את המסע בדרך לכאן יגלו ששני מטוסים, רכבת, מונית, ערמת ניירות וחלומות, הם החלק הקל במסע - המסע להביא את הילד שלך. מסע שעובר חומת ברזל – בינך לבין הילד ובינו לבין העולם שמחכה לו מחוץ למקום הזה, היחיד שראה מאז שנולד.

     

     

    אורי עוזב את בית הילדים, בדרך הביתה
      אורי עוזב את בית הילדים, בדרך הביתה

       

      לפוסטים הקודמים של נועה:

      סופה בחוץ וסופה בפנים

      תהליך האימוץ של בני הגיע באותו יום לשיאו. המפגש הראשון עם הילד. מאמצת יחידנית. לא תא משפחתי שאוהבים ברוסיה. אזורים בודדים מאפשרים לי לאמץ. שנתיים מאוחר יותר ייסגרו גם השערים הללו מול אמהות יחידניות מכל העולם.

       

      תמונה אחת, מספר שורות על הרקע האישי והרפואי שלו, תקוות, חששות, חרדות מהלא נודע וכמיהה שלופתת את בטני לאחוז בידו. להיות אמא. אמא שלו. והוא
      שם, לא יודע שאגיע, בטוח במקומו הלא בטוח. אולי אוכל, אולי שוכב במיטה, אולי בוהה בתקרה, רוצה להישאר כך רק כי לא יודע שאפשר אחרת. אינו מודע לסופה שמתחוללת בחוץ, שלי, של האנשים איתי, של השלג.

       

      הו, השלג. נערם עד לגובה הרגליים, מאיים להטביע אותי. את הדרך לשער עשיתי בצורה אופקית. קל יותר לזחול מאשר ללכת. המלווים, גבר ואישה, שני הנציגים הרוסיים של העמותה לאימוץ בארץ, מביטים במבט משועשע עלי - דוב גריזלי עטוף בעשרות שכבות. בכל זאת, די קר במינוס 25 מעלות. אני קמה, בולעת פתיתי שלג ונופלת. הם הולכים זקוף, עם ז'קט דק ושיער האישה מתבדר ברוח. שלי נמצא בתוך כובע גרב שמכסה את הפנים.

       

      בצד עומדת מגלשה שבורה שמעידה שחיים פה ילדים, למרות שדממה היא הצליל החזק ביותר שאשמע בימים שאהיה פה. אני ואבא שלי הולכים בעקבותיהם אל עבר עוד דלת, גם היא מברזל. צבועה בצבע טורקיז דהוי, ניצוץ של צבע בשממת הלבן. אנחנו נכנסים והרופא שמלווה אותנו בפגישה הראשונה מסביר שעכשיו אנחנו הולכים לפגוש את מנהלת בית הילדים ומזהיר שהשיחה איתה לא תהיה פשוטה. הוא לא הזהיר אותי מפני הריח.

       

      הו הריח, אני לא מצליחה לנשום. ריח של כרוב כבוש מהול בעובש בבניין שחלונותיו סגורים. החימום המוגבר גורם לי תחושת בחילה. אני חייבת להשיל את בגדיי, רוצה למרוט את חליפת הגטקס שנמצאת אי שם מתחת לעשרות השכבות שלי, מזיעה כולי בתוך המעיל החם והכובע החנוק.

       

      "לאחר שלושה ימים הוא כבר היה ספון בידי, נאנח, מחייך, לועס בפיו את צעצוע הבד שהבאתי. אני לוחשת לו בשפה הזרה לו שיחזיק מעמד, עוד אחזור ואוציא אותו מפה"
        "לאחר שלושה ימים הוא כבר היה ספון בידי, נאנח, מחייך, לועס בפיו את צעצוע הבד שהבאתי. אני לוחשת לו בשפה הזרה לו שיחזיק מעמד, עוד אחזור ואוציא אותו מפה"

         

        "הנה אמא שלך"

        אני מחכה למפגש עם בני בחדרון קטן. מספר צעצועים נעולים בוויטרינה למען יראו ולא יגעו. ארון מעץ עם מעילי חורף, מגפיים, כפפות, בגדים שהילדים לובשים לעתים נדירות כשהם מוצאים לסיבוב קצר בחוץ. אני עמוסה במתנות לילד. מחכה.

         

        ילד בן 11 חודשים מגיע לחדר, חיוור, רזה, שקט ומחונך. אני רואה ניצוץ של מרד כשהוא מתעקש ללכת ולא להיות על ידיה של המטפלת.

         

        "תיאבק, ילד שלי, תלך. תכף תלמד לרוץ ושנינו נברח מפה", אני לוחשת בשפה שנשמעת לו כג'יבריש. הוא רואה אותי וצורח בבכי, מסרב לעזוב את המטפלת. היא הודפת אותו לעברי ואומרת ברוסית, "הנה אמא שלך" ואני מושיטה ידיים מזיעות.

         

        הוא דוחה אותן, אותי, רוצה לחזור למקלט הבטוח, לקירות המכוסים טפטים דהויים מקולפים, למיטה שעומדת בטור עם עוד עשרות מיטות, לפינה הקטנה שאין בה פרטיות, אבל היא חלקת האלוהים שלו. ומי אני שבאתי לערער את היש.

         

        לאחר שלושה ימים הוא כבר היה ספון בידי, נאנח, מחייך, לועס בפיו את צעצוע הבד שהבאתי. כשחיבקתי אותו נמחקו שנים של כאב על אובדן הרחם, על האין, על החלל שנותר ריק בגלל מחלת הסרטן. ההחלטה להפוך לאם יחידנית הפכה אמיתית.

         

        אני לוחשת לו בשפה הזרה לו שיחזיק מעמד, עוד אחזור ואוציא אותו מפה. אני מספרת לו על המשפחה שמחכה לו בארץ, על הבית שלנו, על איך אחבק ואנשק אותו ללא סוף ואני חושבת לעצמי שאולי הוא היה רוצה להגיע לבית עם אמא ואבא ואולי יעדיף לחיות בשבדיה, שמו יהיה סטפן ולחברה הכי טובה בכיתה יקראו אלזה ויחד הם יצעדו במדי בית ספר פרטי ושיערם הזהוב יתבדר באוויר הנעים. אבל היי, החיים המשוגעים מתחילים בנתניה ועוד לא הכרת את חדרה וגבעת אולגה.

         

        אני נפרדת ממנו, בקושי מצליחה להביא את עצמי לבית המלון, מרגישה כמו יולדת שחזרה הביתה בלי התינוק שלה ואין אינקובטור שיגן עליו ואין אחות רחמנייה שתבדוק אותו ואין אמא שתדאג שהאחות תהיה רחמנייה.

         

        לאחר ארבעה חודשים מורטי עצבים הוא הגיע לקראת פסח. יצאנו מעבדות לחירות. הוא שוחרר מהשער ואני מהכמיהה להפוך לאם ומהגעגועים אליו. ובעודי שרה בשולחן החג "מה נשתנה הלילה הזה" והוא מנסה להבין למה אנשים אוכלים פה דיקטים, נזכרתי במרור שלי, שהתחיל בבשורה נוראית והמשיך בכמיהה כואבת לילד ובאותו לילה, בעודו מחובק על ידי המשפחה הנרגשת, אני מלמלתי לעצמי את המילה אמא. עד שהוא יגיד.

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.