משפחה
ערוצים

לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"

אחרי שנים ארוכות של דייטים לא מוצלחים כרווקה, החליטה נועה רום לממש את ההורות. עכשיו, כיחידנית פלוס ילד, היא לא מתכוונת לוותר גם על האהבה

"טינדר, לאב מי, שנא אותי, אוקיי-קיופיד, בכל האפליקציות אני רשומה; פרצופי מופץ כמו נעדרת שאף אחד לא מצא ואולי בכלל לא מחפש" (צילום: אסף ריגלר)
"טינדר, לאב מי, שנא אותי, אוקיי-קיופיד, בכל האפליקציות אני רשומה; פרצופי מופץ כמו נעדרת שאף אחד לא מצא ואולי בכלל לא מחפש" (צילום: אסף ריגלר)
"הילד תמיד דבוק אלייך?"

"לפעמים הוא עצמוני".

"אמא שלך שומרת עליו כשאת יוצאת?"

"היא מתה".

"ואבא שלך?"

"עדיין חי תודה ושלך?"

 

עוד דייט לא מוצלח לשנת תשע"ז. באותו ערב חזרתי הביתה ושחררתי את הבייביסיטר, לא לפני שבדקתי אם היא מוכנה לשמור על הילד בהתנדבות בפעמים הבאות, כי נדמה שלעד אצא לדייטים ראשוניים, אי זוגיים, בודדים, חד פעמיים. היא ענתה לי שהמחיר עלה לשעה כי היא מבוקשת. הלוואי והייתי גם אני מבוקשת.

 

   >>> הטור הקודם של נועה: יום משפחה יחידני: אני והילד שלי זו משפחה אחת חמה וענקית <<<

 

רשומה בכל האפליקציות

רק אני ואנוכי מגדלים את הילד. התואר הרשמי הוא אם יחידנית מבחירה. הווה אומר, אינני גרושה, נטושה על ידי חבר שדפק וברח, אלמנה לא עלינו או מסורבת גט. אני יוצאת סדרתית עוד מהימים בהם הייתי רווקה מינוס עם פלוס בחשבון. אני זו שנרשמתי ראשונה לאתר קופידון זצ"ל, בעוד אחרות קיבלו חצים בגב מאחד אמיתי והתחתנו.

 

כשהן הלכו לטעימות באולם האירועים, אני שתיתי את אותו קפה באותו בית קפה שליד ביתי, בסבב דייטים בלתי נגמר. כשהן שברו את הכוס, אני שברתי את הראש מה לא בסדר אצלי. כשהן הביאו לעולם את הילד השני, אני בהיתי בגבר היושב מולי, שהסביר שהוא לא בשל לזוגיות, אבל מוכן לנסות; הוא לא בשל לעזוב את הבית, למרות שההורים שלו כבר החליפו מנעולים מספר פעמים והוא לא בשל מספיק בשביל להחליט מה הוא רוצה להזמין. הזמנתי לו מנה ראשונה, כדי שיאכל הילד. מסכן. סובל מאיחור התפתחותי.

 

טינדר, לאב מי, שנא אותי, אוקיי-קיופיד, בכל האפליקציות אני רשומה; פרצופי מופץ כמו נעדרת שאף אחד לא מצא ואולי בכלל לא מחפש. קוראים לי אמיצה, אומרים כל הכבוד, נותנים טפיחת על השכם ובורחים ליעד הבא. לא רוצה כתרים, לא רוצה להדליק משואות, רוצה לצאת לדייט שבו פשוט נדבר. כמה פשוט, כמה מסובך.

 

ושוב, לובשת את "סט הדייט הראשון שלי", מכנסי ג'ינס מחמיאים שמורידים חמישה קילו מהישבן ומכניסים בטן לתוך הגב, שחוקים עד מוות (כלומר, וינטג'); טי-שירט אלגנטית צמודה (כלומר, אחת שלא נקנתה בפוקס), איפור עדין, שעה ארוכה מולה המראה כדי לאמץ את המראה הזה, המראה שאומר שלא התאמצתי, אבל שתבין בסב טקסט שבפגישה השנייה יש סט עם חולצה שיש בה שסע.

 

ובכל דייט אני מתאכזבת מחדש. ההם שליטפו מבלי שרציתי כי שידרתי להם שאני רוצה סקס ואני מביטה במראה בשירותים ורואה אישה שרוצה אהבה או לפחות חיבה. אלו שאמרו שאני צריכה לזרום ואני מסבירה להם שעייפתי משיוטים, אני רוצה אי של שקט. וההם שמפחדים. מפחדים להיקשר, להתרגש, להתקשר למחרת, להגיד שהם לא רוצים. וההם שאני רוצה ובונה מגדלים באוויר, למרות שהם רק הניחו קובייה ואני מתרסקת כשהמגדל הקטן נופל.

 

זהו, זה הדייט האחרון שלי. בעצם...

ובאותו ערב, לאחר הדייט הלא מוצלח לשנת תשע"ז, החלטתי שדי. הורדתי את האיפור העדין, זרקתי לכביסה את הבגדים, החלומות, הכעס והתסכול, החלטתי שאפסיק לשאול ואפסיק לצאת עד שהילד יהיה בגיר או עד שאפגוש במקרה בקופיקס שפתחו בימים אלה מתחת לבית שלי את גבר חלומותיי. נעמוד בתור האינסופי כדי לקנות מוצרים בשישה שקלים, נקבל חשבון של חמש מאות שקל ונחייך אחד לשנייה כי איפה תמצאו שלושה מלפפונים בשישה שקלים?

 

אז אני לא יוצאת לשוק לקנות מלפפונים טריים במחיר נורמלי ולא לדייטים. אחרי שהילד הולך לישון, אני חוזרת לשגרה האהובה עלי, תוכנית טלוויזיה איומה וספר טוב. טוב לי הלבד, התרגלתי אליו, הייתי לבד יותר מאשר ביחד, רואה עוד סרט רומנטי ובוכה, משכנעת את עצמי שהאישה היפה חזרה לרחוב ובן זוגה גילה שהוא חולה בעגבת; סאלי לא מצליחה להיכנס להריון לאחר שחיכתה כל כך הרבה שנים עד שאמרה כן להארי וסם ואני מנדודי שינה בסיאטל, מתמודדים עם חרדות הנטישה שפיתח הבן, לאחר שאמא שלו מתה ואבא שלו ממשיך להסתובב עם בחורות מוזרות בגגות של בניינים גבוהים.

 

"הילד תמיד דבוק אלייך?"
    "הילד תמיד דבוק אלייך?"

     

    ובמספרה, הספרית המתוקה מראה לי אצבע עם טבעת אירוסין ואומרת שכמוני היא לא האמינה שאפשר למצוא אהבה, שהיא חוותה כל כך הרבה אכזבות. בכל זאת, בת עשרים וחמש. וכשאני יושבת עם הילד בארוחה משפחתית, אני רוצה את המישהו שאוכל לקטר איתו על המשפחה שלי, את האחד שיש לו כתף, עדיף שתיים, כי אני בוכה לפעמים. ואני רוצה שהוא יסתכל עלי במבט הזה, שאני עוד זוכרת, שאומר - אני יודע מה את חושבת ללא מילים ואני כאן גם אם לפעמים נדמה שלא.

     

    אז אני נכנסת לאחת האפליקציות ומציצה, בודקת, מתלבטת, מנהלת שיחות מוטיבציה עם חברותיי הנשואות שיש להן מוטיבציה שאהיה בזוגיות, כדי שאוכל לקטר איתן על הגברים שלצדנו. והנה, לו יש חיוך יפה וההוא כל כך רוצה פרק ב' בחיים וההוא למוד אכזבות ולרגע חוזר אותו ניצוץ של תקווה שמסתובבים שם גברים אבודים ואני צריכה רק אחד שימצא את הדרך אלי.

     

    אמהות יחידניות הן לא קבוצה הומוגנית. גם לא גרושות רווקות או אלמנות. יש בינינו שלא רוצות זוגיות, יש שכמהות לזוגיות ולאחר שנואשו הן הביאו ילד לעולם שימלא את החלל ויום אחד הן יבינו שילד לא יכול לסתום את כל החורים במסננת של החיים. יש שמדי פעם מציצות החוצה לראות מה יש ונחות. ויש אותי. איפה שהוא באמצע. אני בחרתי להיות אמא, כי במסע הזה שנקרא חיים לא מצאתי שותף והכמיהה לילד בערה בדמי. בחרתי להקים תא משפחתי שיש בו שניים עם מקום לעוד.

     

    ובחרתי לא לוותר, כי מגיעה לי אהבה, כי מגיע להיות נאהבת, כי אנחנו בעיצומו של החורף ואני מפחדת מסדין חשמלי ומכל מכשיר שטומן בחובו את האופציה שאם אירדם אתעורר לבית שרוף, אז אני מעדיפה לקפוא וללבוש גטקס שמסתירים את תחתוני הסבתא.

     

    אני אמשיך ללבוש את הסט, לקוות שאשתמש גם בסט הבגדים של הפגישות של החודש והחודשיים ואולי בפסח יהיה לי מישהו לקטר איתו על מצה, מרור ועל נוח והתיבה שלו, שהכניס לתוכה רק זוגות.

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.