מי מכם, יהודים טובים שכמותכם, לא מכיר את יום כיפור? כן, טוב, בסדר, שאלה טיפשית, אבל הייתי חייב לשאול. וכן, בהמשך לפרצוף הזה שאתם עושים, זה מוביל לאנשהו.

יום כיפור הוא היום הזה בשנה בו אתם צמים לכפר על חטאיכם (והיום היחיד בשנה בו שומעים על כפרה לא בהקשר המקובל) ועושים דבר אחד שגורם ליום כיפור להתעלות על כל שאר החגים והמועדים. מה אנחנו עושים, אתם בטח שואלים את עצמכם? ובכן, אני אענה לעצמכם: חשבון נפש.

אז הפעם, בלי שום קשר ליום כיפור, החלטתי לעשות חשבון נפש ברמת חמש יחידות ולהוסיף, להשקיע ולעשות אותו דווקא במקום שהכי דורש מחשבה שכזאת: אי שם בבסיסי הנידח.

בטור הזה החלטתי לעלות מדרגה ולתת מעצמי קצת יותר הפעם. לרוב אני כותב את הטקסטים האלה בבית, מיד אחרי שאני מתעלף על המיטה כי רק עכשיו חזרי אחרי 14 או 21 יום בבסיס.

לרוב אני צריך את השקט הביתי, את המקום הנוח עם הדברים המוכרים ההם שיניחו לי להירגע, ליהנות מהכל ולכתוב מה שקורה. הפעם, לעומת זאת, פעלתי קצת אחרת. הפעם הצטיידתי בעט, פנקס קטנטן ועם נכונות לגנוב כל דף A4 שבא ליד – והלכתי.

מסתבר שבין שמירה לשמירה, אפילו תוך כדי שמירה, תוך כדי שטיפת כלים בתורנות מטבח, תוך כדי יציאה לריצה לאור השקיעה יש בצבא הרבה זמן לחשוב והרבה זמן לסדר את הראש.

כן, לרוב זוכים בהזדמנות להשתגע, אבל בין השאר, אם מתאמצים מספיק חזק, ניתן גם לחשוב קצת. אפשר לתהות. ולכן באמת ובתמים ניסיתי לחשוב מה למדתי עד היום, מה עברתי עד היום ומה עושים מפה הלאה.

בזכות ידידי הנאמן - כמעט, לא כלב, דווקא אייפון - קראתי שוב את הטורין שכתבתי (וכן, גם את התגובות של כולכם, למרות שנבצרה ממני האופציה להשיב לכם מהמכשיר הנייד והקטנטן הזה) ופשוט הירהרתי בעברי.

חשבתי על הפעמים האחרונות בהן יצאתי עם חברים, על הפעמים שבהן באמת ראיתי מישהי ואמרתי לעצמי: "שמע, ד' (כאילו, לעצמי אני קורא בשם שלי, אבל לא משנה), הגיע הזמן, לא? היא שם לבד עם חברה שלה ועם זוג גומות חן. תעשה משהו".

ואז, כצפוי, אני לא עושה כלום.

אתם יודעים למה? כי אני מפחד. כי אני יכול להיות חייל ולהסתובב עם נשק ולשמור, אבל כשזה מגיע לבחורות? פחדן בן פחדנים. ברוב טיפשותי אני מוותר אפילו מבלי לנסות.

כל הזדמנות שכזאת, שהייתה ושנזכרתי בה – כתבתי. כל הפעמים בהן זלזלתי בעצמי או ויתרתי מראש – כתבתי. אט-אט הפנקס התמלא, כך גם הדפים הקצת יותר גדולים שהשגתי, שהגיעו לאפס מקום משני הצדדים. כך הגעתי לשלל ראוי למדי של כישלון אחרי כישלון אחרי כישלון אחרי כישלון אחרי... טוב, הבנתם, לא?

רוצים עוד מד'?

אז אחרי שסיימתי עם השלב הזה, עברתי לשלב ההחלטות. המשכתי לשבת וניסיתי למצוא פתרון.

ניסיתי לעשות חושבים עם עצמי ולראות מה כן גרם לי להצליח להרביץ עבודה למרות הידיעה שעומדים לפני 21 ימים קשים מנשוא, ומה יכול לגרום לי להתעלם מכל הבעיות בעולם ומכל מה שיכולים לחשוב עליי ופשוט לגשת לדבר עם מישהי כאילו סוף העולם אינו מונח על הכף.

היה קשה, היה לא קל, היה מתיש, היה מסורבל. היה ארוך, עבדתי פעמיים, נהייתי סחוט... שמישהו יביא לי כבר מים. שיואו, מה נהיה עם נסיונות השירה בחרוזים האלה שלי?! אבל כן, עשיתי את זה. תיכננתי את תוכנית המלחמה הקטנה שלי.

בלי חיצים ומפות ובובות של טנקים וחיילים, משהו יותר פשוט. פשוט דברים שהחלטתי לנסות לעשות בפעם הבאה שאצא הביתה. זה לא יהיה קל, זה לא יהיה פשוט, אבל אני אעשה את זה. כמו גדול אני אעשה את זה!

וכן, אני הולך להתבייש בעצמי כל כך אחר כך, אבל זה יהיה שווה את זה. כי מה שווים החיים בלי סיכונים, בעצם?

  • ד', אם במקרה פספסתם, הוא אינו שמו האמיתי של החייל הקרבי שלנו, ושמו שמור במערכת מטעמי בטחון שדה. או משהו כזה