רק אחרי שנה וחודשיים בצבא (אבל בינינו, מי באמת סופר?) השכלתי להבין שהמצב הולך להיות אחר מעכשיו. לא שלא הבנתי את זה גם קודם, אבל איפשהו קיוויתי שאחרי הטירונות או אחרי הקורס או אחרי המסלול, משהו ישתנה. שנה וחודשיים אל תוך הצבא הבנתי שזה כבר לא יקרה.
מלבד חופשות מיוחדות של שבוע וחצי שהתקבלו בעקבות סיומה של טירונות מפרכת או קורס מתיש לא ביליתי שתי שבתות רצופות בבית מאז שהתגייסתי. במצבים מסויימים ובזמנים קשים, הבית החם אליו התגעגעתי היה צריך לחכות לי במשך שלושה שבועות ארוכים.
את מרבית ימי בטירונות העברתי בשינה, ריצה, עבודה סדירה, שמירות, תורנויות, כולם עם החברים למחלקה. הדבר הכי רחוק מגבר שזכיתי לראות הייתה המש"קית חינוך בימי תרבות שונים והמש"קית ת"ש, שלפעמים חשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אם היו לי בעיות בבית, כי ככה אולי היינו גם מחליפים איזה משפט.
אחר כך הגיע הסדיר, ואז זה באמת נהיה גרוע. אני משרת במוצב (קרבי, נו) ארעי. אשכרה אין יוצא ואין בא. אי אפשר לקפוץ לבקר, אין לאן לצאת. אני תקוע במוצב. בודד. רחוק מכל מה שהכרתי והתרגלתי אליו. חוזר אחת לשבועיים, ובעת הצורך גם סוגר עוד שבת על הדרך כי המפקד אמר שצריך, וסופר את הימים לסוף. גם אחרי שנה וחודשיים, אני הראשון שיודע שיש לי עוד הרבה ימים לספור.
שמונה בתקוות אחד
כמו בהכשרה ככה גם בסדיר, רובנו גברים. לוחמים שתקועים אחד בתחת של השני (לא ככה, נו!), מתפללים לראות פרצופים שונים מפעם לפעם ומקווים לטוב.
משרתות איתנו בנות במוצב, אבל לא הרבה. למעשה, אני יכול למנות אותן על כף יד וחצי. למעשה הן שמונה. זהו. חלקן עם חבר עוד מהאזרחות. חלקן לא בקטע של מישהו כרגע. חלקן (הן שמונה, אפשר לחשוב כמה חלקים כבר יש) גם לא הטעם שלי. גם במוצב שכיח, תאמינו או לא, אני מתעקש לשמור על סטנדרטים.
הצבא היא מערכת משוגעת. לא שאני צריך לספר לכם את זה, אבל בכל זאת, יש משהו נורא מוזר בלוותר בגיל 18 על כל טיפת חופש שהכרת, על כל רגע זמן פנוי או הרגל מוכר שהיה לך ולהתחיל הכל מחדש, תוך כדי שאתה מנסה להתאים את עצמך למערכת שגורמת לך לוותר על כל כך הרבה דברים.
לפני הצבא – נראה לי, אני כבר לא כזה בטוח שזה באמת קרה – אהבתי לקרוא ספרים, שתיתי את הקפה של הבוקר לאט, לא וויתרתי על סרט באף סוף שבוע. היה לי ליין קבוע של מסיבות שהייתי הולך אליהן, וכן, זה נראה לי הזוי עכשיו. וויתרתי על הדברים הקטנים האלה שהיו עושים לי טוב על הנשמה, ובדרך הקשה גיליתי שלהיות חייל קרבי שיוצא פעם ב-21 יום זה אומר שאני נאלץ לוותר גם על האנשים החשובים בחיי וגם – אולי – על אהבת חיי.
לא שפגשתי אותה עדיין, אבל כל עוד אני על ירוק, תנו לי להבטיח לכם, אין גם שום סיכוי שאני אפגוש. כאילו, איפה ניפגש, בשק"ם? במועדון הצה"לי? שמונה בנות אומרים לכם. אז איך בכל זאת זוכים לקבל את אותה אהבה? איך זוכים לפגוש את האחת שמדליקה לך את הניצוץ בעיניים, אז זו שאתה סופר את הימים בשבילה? את זו שבמשך ימים כלילות אתה רק מתכנן בראש לאן תיקח אותה ואיך תבלה איתה ותגרום לה לחייך.
ואז תגרום לה לדברים אחרים.
מחכים. זו התשובה היחידה. קצת כמו במערכון של הגשש החיוור – רק כזה שלא כל כך מצחיק – יושבים ומחכים שיקרה איזה נס. מחכים לפעם הבאה שנחזור הביתה ומקווים שרק פעם אחת לא נהיה עייפים וגמורים ושכל מה שנרצה יהיה להימרח על המיטה ולא לקום יותר עד יום ראשון.
ומנסים. מנסים במסגרת הזמן הכל כך מוגבל. נסו אתם לעשות משהו ב-48 שעות פעם בשלושה שבועות, אותו זמן שנספר בכל רגע ורגע, בו מנסים להספיק הכל מהכל לפני שיסתיים ושוב ניקח את הנשק והתיק ונעלה אל המוצב, ומי יודע מתי נרד ממנו שוב.
21 יום ואני כאן
כשאני בבית, אגב, אני מנסה בשיא הכוח. זורק את כל הארסנל שיש לי, מנסה בצורה עיוורת. מדבר שטויות, מבצע מחוות מטופשות, שולח את החברים לכל מיני שולחנות כדי שיבקשו בשבילי טלפון. מנסה כל טריק שקיים, העיקר לנסות ולזכות בהזדמנות אחת לדייט ראוי לשמו.
אבל גם כשזה כבר הולך ויש לי טלפון ביד, זה לא הולך. אין לזה סיכוי. נכשל עוד לפני שהצליח. איך נצליח? מה אני אעשה? אתקשר אליה ואגיד לה "אז את שומעת, מה את עושה בעוד 21 יום? מה דעתך לבלות את הערב עם בחור כל כך עייף שרוב הסיכויים שיירדם לך על הבירה?". לא יותר מדי בנות מתפתות לזה, תסמכו עלי.
וגם – תקראו לי רומנטיקן אם תרצו – אני לא רוצה לרוץ. אני רוצה להכיר בחורה, להתאהב בה באמת. איך אפשר מדייט אחד כבר לנחש שזה זה? אז זהו, שאי אפשר.
בינינו, מי לא רוצה להתאהב? מי לא רוצה לדאוג לאותו בנאדם יקר? מי לא רוצה להקדיש כל הזמן פנוי שברשותו ללגרום לאותה אחת להיות מאושרת? לדעת שיש מי שמחכה לך בבית? שמצפה לך? שרוצה את כל הטוב שבעולם גם בשבילך?
כן, אני יודע את התשובה. וזה לא בגלל האמא הפולניה שלי, זה בגלל שאני אחד כזה. אני כמוכם. אני רוצה את אותו הדבר. גם אני רוצה להיות מאושר. וכן, כרגע אני לבד. בודד בצבא הגדול הזה ומנסה להעביר את הזמן בכיף, למרות כל הקושי הכרוך מסביב. ולמען האמת? העתיד מעולם לא נראה ירוק יותר. אני רק מקווה שיהיו בו גם נגיעות של ורוד.
ד' הינו חייל קרבי בשירות סדיר. בגלל בטחון שדה, פרטיו שמורים במערכת.
