בזמן האחרון נראה כאילו עם כל יום שעובר, כך מתווסף לו לחץ נוסף ומתווספת לה ציפייה חדשה.
בצבא, ככל שעובר הזמן ישנן עוד דרישות, עוד עבודות, עוד סמכויות, עוד עניינים לטפל בהם, עוד אנשים להיות אחראי עליהם. כבר כמעט ולא נותר זמן לשבת ולעצום את העיניים לאיזו דקה או שתיים.
בטח אתם חושבים לעצמכם שכשחוזרים הבייתה המצב משתפר, אבל תנו לי להודות: המצב לא תמיד נראה טוב יותר. מנסים לראות כמה שיותר חברים, לאכול כמה שיותר מהאוכל של אמא, להספיק לראות את הסבתא שמתגעגעת ואת הדודה המודאגת ואת בן הדוד שמעריץ אותך מאז שנולד ואי אפשר לשכוח גם את השכנה ממול שעזרה לאמא לגדל אותך מגיל 0 ויודעת את הסודות הכמוסים ביותר שלי – עם כל כמה שאני מתבייש בהם - רק כי היא זוכה לשבת לשיחה צפופה עם אימא מפעם לפעם.
שווה את הקסם
כשאדם נולד לא מבקשים הרבה, רק רוצים שיגדל. כשאתה גודל, רוצים שתצליח ובכל כך הרבה תחומים. אבל בזמן האחרון, ככל שאני כבר מתבגר ועומד "להחליף קידומת" ולהיכנס אל שנות העשרים לחיי (בטח אתם יושבים עכשיו וממלמלים חרש "איזה ילד" , אבל היי – אני כבר קונה בירה לבד, זה בטח שווה משהו, לא?), נראה שישנו תחום שתמיד יהיה בולט יותר. כן, ניחשתם נכון. לא, לא מדובר בכסף שאני מכניס הביתה. לא, גם לא בתזונה אחרת שתכניס את כל המשפחה לתפקוד בריא יותר או שונה יותר (אני בצבא, ספק אם ההורים רוצים לחזור לימי הלוף ומנות הקרב).
מדובר בבחורה שתיכנס לחיי.
יחד עם זאת, נראה שבזמן האחרון – למרות שזה מרגיש כל כך רצוי, למרות שנראה שאני יותר צריך את זה מאשר רוצה את זה – זה לא יוצא. כבר יותר מדי זמן, וכשאני אומר "יותר מדי" אני מדבר על קנה מידה של שנים, נראה שלא משנה כמה ארצה או כמה חזק אעצום עיניים ואחשוב על זה, כלום לא קורה. אף אחד לא מגיע עם מקל קסמים וגורם לאותה אחת חלומית להופיע בחיי.
במהלך התיכון, יצאתי עם החברים הקרובים לכל מקום אפשרי: פאבים, מסיבות, קולנוע, מתחמי ביליארד, הלונה פארק – רק תגידו. לא משנה היכן היינו, תמיד היו בחורות שהצטרפו במקרה ויצא לנו להחליף איתן מילה. לא תמיד עשינו מעבר, אבל בואו נגיד שעם חלקן שמרנו על קשר ועם חלקן עשינו קשר. לא שהשקענו בזה יותר מדי ולא היו יותר מדי סטוצים, שלא לדבר על זוגיות. לא כי לא היה מצב, פשוט לא חשבנו שזה הכרחי באותה תקופה. היינו צעירים (בסדר, בסדר! בחירת מילים עדיפה: צעירים יותר מעכשיו) וכל מה שרצינו היה להנות מהחיים, להיפגש אחד עם השני ולעשות את השטויות שלנו.
אבל בינינו, נראה שאצלי זה יותר מזה. נראה שזה לא רק הגיל או הרצון להשתטות ולחיות את החיים בלי שיפריעו לנו. יש משהו שרודף אותי כל חיי, מגיל אפס. משהו שלעתים מהווה יתרון ומקנה אהדה, ולרוב פשוט הורס. גבירותיי ורבותיי, חברים וחברות, סבים וסבתות, ילדים וילדות, הורים ו... לא חשוב. בקיצור ולעניין, נראה שהבעיה שלי היא בעיה אחת יחידה: אני ביישן.
בצבא זה בא לידי ביטוי כשאני נאלץ לבקש משהו או לדבר עם קצינים בכירים ממני מהפלוגה או בכלל. גם אם זה משהו שאני זקוק לו או צריך בשביל מישהו אחר – הבושה עוצרת בעדי. בחיים שמחוץ לצבא – זה אפילו יותר גרוע, ובכל הנוגע לבחורות, אני דומם.
כשהתחלתי להסכים לרעיון ולהתחיל להיפגש במציאות עם אנשים שיצא לי לשוחח איתם ולדבר איתם בכל מיני רשתות חברתיות, עדיין התביישתי. התביישתי להגיע למקום שקבענו בו ולהתחיל לחפש או ליזום שיחה פשוטה של "היי, אתה הזה והזה מהטוויטר?" למרות שאנחנו יודעים כמעט הכל על החיים של השני. וגם אחרי שהכרתי שם המון אנשים, ויצא לי סתם לשבת איתם על איזו כוס בירה, או אפילו כשנפגשתי עם חברים קרובים יותר מהתיכון – נראה שהבושה פשוט מנעה ממני לגשת לבחורות. השתתקתי. לא הצלחתי לחשוב על רעיון לגבי על מה ואיך לדבר עם אותה בחורה יפייפיה שכל מה שאני רוצה ממנה זה קצת תשומת לב ומספר טלפון.
נראה לי שלכל אחד ישנם פחדים, בושות, עצלות להתאמץ בשביל מישהי או שפשוט מסתדרים בלי... אבל אני כן רוצה. אני כן רוצה לעשות משהו בנידון. אז מה לעזאזל לא בסדר איתי?!
כפי שאתם ודאי יכולים לנחש, שמו האמיתי של הכותב אינו ד' (יש שם עוד כמה אותיות, כאילו), והוא שמור במערכת מטעמי בטחון שדה
>> איך מוצאים בחורה כשאתה יוצא פעם ב-21 יום? טורו השני של ד'
