מפלצת הייאוש מגיעה משום מקום, היא מריחה אותי. לפני שהיא מופיעה אני מרגיש כיווץ בתוך הגוף, שעוצר אותי מלרוץ אל מה שתכננתי, אל הרצונות שלי, אל השאיפות של חיי. זה הסימן לבואה, ואין טעם להיאבק בתחושה.
המגנט של מפלצת הייאוש חזק ממני, ואני נמשך אליו בטירוף. אני חרד שאם אכנע לה, למפלצת הייאוש, אמצא את מותי. אל מול המשיכה העזה אליה אני מתמלא בפחד מוות, רק לא להתייאש. את נזקי ההתנגדות שלי למפלצת הייאוש אני סוחב כבר 35 שנה. לפני כמה לילות נכנעתי לה, התייאשתי ביום הולדתי ה-35. חזרתי הביתה בן 35, נשכבתי על המיטה לקחתי את הכדור שלי, המלאך החמישי, והלכתי לישון מיואש.
בבוקר קמתי מאושש, מלא תקווה, את הייאוש הכריע עבורי הלילה. אבל אחרי כמה שעות של חסד, היא שוב הופיעה, מעוררת פלצות ומוכנה לזלול אותי אל קיבתה הריקה. נעמדה מאחורי גבי מצד שמאל, מזילה עליי ריר דוחה, מכווץ, מעורר סלידה.
הטיתי ראשי ימינה להרחיק עצמי ממנה ומטה אל תוך נבכי נשמתי, לשאול את עצמי מה לעשות. חשבתי לבוא אליה בטענות על חמדנותה ותאבונה שלא יודע שובע, אבל אז קיבלתי מנשמתי תשובה אחרת. הרמתי ראשי ומבלי להביט בה אמרתי לה, "את יודעת מה, קבלי את מה שאתה רוצה, תזללי חלק ממני הלילה. בינתיים תני לי את היום. ממילא אם תבלעי אותי חי עכשיו, תהיי רעבה בלילה, ואם תבלעי אותי לחלוטין אתה תהיי רעבה בכלל, אז תמתיני, יש לך למה לחכות".
מפלצת הייאוש סגרה את פיה המצחין מריר חומצתי ולקחה צעד אחורה. היא המשיכה לעמוד איתי בחדר בהמתנה דרוכה, אבל במרחק מה. היא לא הלכה לשום מקום, היא נכחה איתי, שמעתי את נשימתה החנוקה, ממתינה לי שאתן לה מליטרת הבשר שלי.
לא הייתי מסוגל לסובב ראשי שמאלה ולהביט בה, כי עין שמאל שלי מתכווצת אל מול הווייתה המבעיתה, אבל הרגשתי שבמרחק הזה אוכל לנשום ולהתרווח בצילה הבלתי רצוי. אני נמשך אליה והיא אליי, היא לא מוכנה לוותר עליי ואני לא עליה, אז דומני שמוטב שאני אלמד לנהל איתה מערכת יחסים תקינה. אני והייאוש המפלצתי, מדובר בסיפור אהבה.
מפלצת ייאוש ואני קיימנו בימים האחרונים, שיחה של יחסנו לאן. אני מול המחשב כותב והיא מקשיבה. את תשובותיה אני מרגיש בגוף, אם היא מכאיבה לי פחות אני מבין שהיא מסכימה. היא חסרת קול הייאוש, התקשורת בינינו היא בלתי אמצעית במגע ישיר לתוך הקרביים.
נדמה לי שלקראת השנה העברית החדשה קבענו שלפעמים אני אכנע לה בייאוש, אתן לה את רצונה שתשבע ואז היא תשחרר אותי לזמן מה. הסכמנו שנשוב ונחזור אחד אל השני, שזה בא והולך כמו פעימות הלב, אבל זו מערכת יחסים פתוחה.
הודיתי בפניה שהיא נוראית, בלתי רצויה, מבחילה אבל מושכת, מפחידה עד חיל ורעדה, אבל מגרה אותי בצמרמורת וממלאת אותי אליה בתשוקה. "מפלצת הייאוש שלי", הצהרתי בפניה, "את מפלצת אהובה". כשהתעוררה בי שמחה, הבנתי שהיא לא נעלבה, שהתיאור הזה אפילו הצחיק אותה, שאני חושב שהיא מפלצת.
היא התלוננה בפני שאני אף פעם לא מתגעגע אליה, עד שאני מתגעגע אליה. אמרתי לה שהיא כל כך דוחה אותי, עד שאני לא מסוגל עוד להימנע מכוחה הממגנט. הסברתי לה בכנות שהיא כמו חור שחור שבולע לי את השמש הפנימית, היא מכאיבה לי במקלעת השמש שבבטן הרכה, עד שאני נגמר.
"אני רוצה לגמור אותך", השיבה לי מפלצת הייאוש, "זה הריגוש הכי גדול שלי". כשנכתבו המלים הברורות במקלדת המחשב, הייתי המום מהאמת הכנה שהיא הסכימה להעביר לי בתחושה. "אז את לא אוהבת אותי מפלצת רעה ומייאשת", השבתי לה בנימה עצובה ונעלבת. "אני כן", השיבה נחרצות. "אבל את רוצה אותי מת", הטחתי בה. "לא מת, חמוד שלי", ליטפה את בטני הרכה, "אני רוצה אותך גמור, ואז אתה מתחיל מחדש".
מבחילה אבל מושכת (צילום: thinkstock)
