מאז שאימא שלי אובחנה כחולת אלצהיימר, במשך כחמש שנים, הייתי מטולטל לחלוטין מגסיסתה האיטית. הנוירונים והמיקרו נוירונים שבמוח שלי איימו לפקוע כמו גרעיני תירס בדרך להיות פופקורן. אני לא יודע עוד כמה זמן נשאר לה, כמה זמן נשאר לי, כדי לבקוע מהביצה.
הייתי ילד רק של אימא, ועכשיו אני ילד של אף אחד. בין האין ליש, בין חילופי ההורים, שוכן גיא צלמוות אצל ממלכת הפחד. המכשפות פאניקה וחרדה הטילו בי את כישופן המשתק וכיבו לי את האור. סופת מחשבות טורדניות ריסקה אותי על סלעים של ייאוש מאובן והדרקון דיכאון כופף לי את הראש.
"אתה מאוד ילדותי, ואתה מצוי בתקופה של דחק", איבחן אותי הפסיכיאטר לפני כשלוש שנים ושבר את הדרמה. "מה שהיית צריך לעבור אי שם בגיל הנעורים הרחק מהציצי של אימא, אתה עובר עכשיו וזה כואב", פסק בתמצות נעדר הגדרות פרוידיאניות. "יש לי כדור בשבילך, שנראה לי שיכול לעבוד, הוא נקרא סרוקוול. בעקרון הוא נועד לטיפול בסכיזופרניה, אבל במינון נמוך זה מייצב מצב רוח מצוין, בלי כל תופעות הלוואי של הליתיום. קח אותו לפני השינה ותהיה איתי בקשר". מה, אני לא הולך למות?
כמו בטרילוגיה מטריקס, לקחתי את הכדור שיעזור לי לעבור למימד החדש. ככל שהזמן חלף, חזרתי לישון היטב בלילה והדרקון דיכאון חזר לארון.
עם הזמן, אפילו יכולתי לראות את התגובות שלי למצבים שונים, כמו להביט בכדור שנורה אלי מהמוח באיטיות, מלווה במיליארדי מחשבות. למרות זאת, הצלחתי להזיז את עצמי כך שהכדור יפספס את הפצע הנפשי, שבבטן העליונה, שמחלים לאיטו, זה שנרגע רק ע"י בכי עמוק.
המשתק לשבוע שיתק ליום, המעליב העליב פחות, השובר הפך למבאס והבלתי נסבל לנסבל. הודרכתי כבר שכדורים לא פותרים את הבעיה, אבל אני לא חושב שיכולתי לעבור את התקופה האחרונה לא מלווה. איני חי במנזר בודהיסטי בטיבט, הייתי זקוק להשגחה של הפסיכיאטר והעזרה של הכדור, שישמור עלי ויקטין לי את הדלתה, דלתת התגובות האוטומטיות שבטבעי הילדותי.
יכולתי להתנתק, מבלי להעלם, לעשות ניתוק מבלי לבכות כמו תינוק. יכולתי להיגמל ולהתגעגע למוצץ, מבלי לחשוב שדעתי נטרפת עלי כשרמת הסרטונין שלי במוח צונחת. ובכלל, כשנגמלים ממוצצים, הדם סמיך, והוא זורם לאט ומכאיב בכל הדפנות, מערכת העצבים היא כמו עץ אשוח בחג במולד, והמחשבות עפות רחוק מעבר ליקום. זה לא קרה ביום אחד, גם לא בחלוף כמה חודשים, זה תהליך שיכול לקחת גם כמה שנים, הרבה שנים, ועדיין לא סיימתי.
ובכל זאת, ואף על פי כן, ואולי החשוב מכל, שיכולתי לקום. יכולתי לתפקד ולהמשיך להתקדם קדימה ובהבזק אפילו לראות לאן. המכשפות בינתיים יצאו לחופשה ובשמים הבהירים הופיעו ארבעת המלאכים מלווים במלאך חמישי;
רפאל, מיכאל, אוריאל, גבריאל...
thinkstock : צילום
