התחושה שלי היא שהמחאה של מעמד הביניים על יוקר המחיה בישראל הופכת לחמאה שנמסה בחום הנפיץ של המזרח התיכון. אפילו את ריח החופש בשדרות רוטשילד מעלימה צחנה של תוגת סוף הקיץ. ככה זה במדינה מוכת אסונות כישראל - התשוקה לחיות בשפע של המערב נכבשת בתכתיבים ההישרדותיים של העולם השלישי.
זו החרדה הקיומית שלנו, של הדור החדש של מדינת ישראל, אנחנו דור לא קהילתי, כשזה טרנדי אנחנו יוצאים לרחובות, בתכלס כל אחד צועד בהם לעצמו. במבחנים הקריטיים של החיים, כל אחד חוזר למקום ממנו הוא בא. ומי שאין לו לאן לחזור, מוצא את עצמו לבד. הציונות מתה כי הלב של הישראלי החדש הוא בינלאומי.
אני מניח שאם המחאה הייתה של החרדים, גם גראדים בלב בני ברק לא היו עוצרים אותם. מהצד נראה שהם אף פעם לא לבד, מאידך אין לי שום חשק לבדוק אם אני טועה. אומנם תהיתי אם יפה לי ללבוש קפוטה בשלושה חלקים, אבל מה לעשות שהתשוקה שלי לגברים נשפכת לי מהאוזניים.אותי שום דבר לא מוציא לרחובות, כי אני לא מאמין במחאות וגם לא בהפגנות ולא בארגונים חברתיים, משום שברור לי לגמרי שבסופו של יום כל אחד עושה לביתו. מאותה הסיבה לא אפול מהרגליים אם יתברר שגם במלכ"רים וארגוני צדקה יש שחיתות ועושק.
אני לא בחור כל כך ריאלי ואדיש, אני פנטזיונר לא קטן, אלא שהחלומות של המפעל הציוני מכל הקשת הפוליטית ממש לא מדברים אליי. בין חלומותיי למימוש עצמי לבין החלומות הציוניים אין שום רלוונטיות. אם הייתי יכול לגור בחו"ל, זו בהחלט יכול היה להיות אופציה לגיטימית מבחינתי. אני אוהב את מדינת ישראל, אבל יש לי איתה מערכת יחסים פתוחה, אני רואה גם אחרות.
אני מודה שזו לא הייתה הזעקה שלי לשינוי שיטת המס בישראל, לא משום שהזעקה הזו לא נכונה, אלא שאני כבר לא מרגיש מחויבות הדדית ביני לבין מדינת ישראל הציונית, ולכן אני לא רואה טעם לבוא אליה בטענות. אם החיים בישראל יהפכו להיות בלתי נסבלים, אני אמצא את הדרך ללכת מכאן, בכל אופן אני אנסה. בינתיים נחמד לי במדינה, ולכן אני לא מוצא שום סיבה שיהיה כאן שידור חוזר של ההפגנות של כיכר תחריר במצרים.כשאני מסתכל על המדינה, היא נראית לי כמו אישה בהריון שמסרבת ללדת מזה 63 שנה את הבן הישראלי שלה החדש. בינתיים, היא מאוד סובלת.
לישראלי החדש זהויות רבות - זכר ונקבה, גיי וסטרייט, ערבי, רוסי, אתיופי, מזרחי, דרום אמריקאי, אמריקאי ואירופאי. הוא אוהב נשים וגברים, והוא לא תמיד מעוניין להתחתן בחתונה מסורתית אורתודוקסית. הישראלי מדבר וכותב בעברית, כי זו שפת אימו, אבל יהודי זה רק המוצא שלו.
פניו של הישראלי החדש נשואות לתל אביב ולא לירושלים, לא כי היא קדושה בעיניו, אלא כי היא הכי בינלאומית שיש כאן. המזון שערב לחיכו הוא מגוון, יפני, איטלקי, ערבי, והוא כבר לא חי רק על המטבח מבית אימא. הוא אוהב לטייל בארץ, אבל הוא מלא תשוקה לטיולים בעולם הרחב.
הזהות הישראלית המתהווה מעוררת בנו פלצות משום שהיא כל כך מגוונת שקשה למצוא לה מחנה משותף אחד שיתאגד ויוציא אותנו לרחובות בחולי, בקור, בחום ובפחד. הזהות הישראלית החדשה מתיישבת עם החרדה הלאומית, שאם לא נשמור על מדינה יהודית חזקה יבואו לכלותנו ויזרקו אותנו לים, והשואה תחזור על עצמה אם לא תהיה לנו מדינה עם פצצות אטום ומטוסי F15 .
החרדה הזו היא ברמה של פרנויה ואני לא מתכוון לשכנע את המשוכנעים, אבל זו תהא עצימת עיניים אל מול האמת המתגלה, שחרף החרדה ואישושה ההיסטורי, הלב של הישראלי החדש הוא בינלאומי. זה הבן שנולד, ואת נטיית לבו מדינת ישראל לא תוכל לשנות ולא לחנך אותו אחרת.
