אצלי זה עניין שבטבע לתת אהבה כשדורשים, גם אם לא בתמורה ובמחיר אישי. לא צריך להיות פסיכיאטר כדי לקלוט שממני אפשר לדרוש אהבה, גם על חשבוני.
זה סיפור חיי - אני מקריב מעצמי יותר מדי. אני לא שולט בזה ונותן ברוחב לב. בעוונותיי, אני טיפוס מתאהב.
ככה בנו אותי בבית ילדותי,
אצל אבא – ילד, אימא- ילדה ואח בכור- ילד, מאז ומעולם אני טיפוס אבהי. היא בראה אותי לאהוב אז אין לי ברירה, אני מחויב, לא במקרה אימא בחרה לי את השם, יואב.
הפסיכיאטר הקודם הזהיר אותי מהעידן הפוסט מודרני, שעליי להישמר בג'ונגל של ילדים, גן קוצני של נרקיסים, עולם של נאהבים נעלבים. הם יזהו את החולשה, יאתרו את הרגישות ויתפסו לך את הלב, מקריבים לצורכיהם את מי שמתאהב.
כנראה שניקרתי בשמירה לפני כמה שבועות, במסיבה, כשהוא צלף מבט אל תוך עיניי, והופה, בול פגיעה. כמו הכשת נחש, הוא ירה בעיניי והלך לרקוד ברחבה, וחיכה. הוא ידע, שאני אבוא אליו מורעל כמו עכבר קטן על ארבע. וכך היה.
המוח הוא הפתי הכי גדול, אבל על הגוף אי אפשר לעבוד. האחרון חש רע, הראשון חשב, שזו אהבה. כשהגיעה באותו ערב הנשיקה הייתי אמור להבין את התחושה, שהוא רק בא לקחת ולא לתת בחזרה.
חבובי הוא קסם אישי מהלך, מיומן היטב במניירות אהבהבים, הזמין אותי אליו הביתה להראות לי שהוא לא איש של מלים. "בוא אליי חמודון", ואפילו הוציא לי מברשת שיניים קטנה, שהוכנה למקרה שיישאר אורח לישון.
כלום לא נראה בו מאיים, צחוק של זאטוט, עלם חמודות, מה כבר יכול להיות, ואני הייתי כסומא מול חוסר פרגון, אי הקשבה, משחקי שליטה והיעלמויות. הוא התוודה בפני שהוא לא מסוגל להשיב, אבל דרש אהבה כמו ילד זוהר, אז למה לא לתת לו את מה שחסר?
לפעמים ניתן לראות בזווית העין, מעבר למסכת התום, את התובענות בפנים. הוא לא אמר מלה אם משהו הפריע לו, הוא החזיר בעונשים.
הוא סיפר לי שהוא בן אדם זוגי ושטח היסטוריה ראויה לשמה כהוכחה, ואז נדלקה נורה אדומה, כשהתברר לי שבני הזוג שלו סבלו בזוגיות ממצוקה נפשית קשה.
כמו ילד קטן שמושיט ידיים לחיבוק אוהב, חבובי, ילד רע, שובה את הלב. כמו דבורה שאוהבת את הפרח ממנו היא יונקת צוף, הוא שואב את הטוב עד שהפרח נובל, וקל כנפיים ממשיך לעוף. איזה חצוף.
וכך שבועיים מהיכרות, השפעתו כבר עלתה לי למוח, התחושה היא ריקנות והגוף שלי לא ידע מנוח. יחד עם זאת היה לי מזל, וזה משום שאני למוד ניסיון מר, היו כמובן מקרים דומים בעבר. ההוא שאהבתי, לפני כמעט שלוש שנים, היה חבובי מסוג אחר, ילד מרושע הרבה יותר. ההוא שאהבתי סחט ממני רגשות, עד שהילד שבי הרגיש נטוש והודיע לי שהוא לא רוצה לחיות.
מזה שלוש שנים אני עובד קשה ונוטל כדורים,
רק כדי להשיב לילד שבי את האמון, שעליו אני לא מוותר. מבקש מעצמי סליחה ומבטיח שהוא לא יינטש לעולם בעבור אף ילד אחר.
והנה, זה כמעט קרה שוב, האם לא למדתי דבר? חבובי הפעיל את התוכנה שלי במוח שאני חייב לאהוב אותו יותר מכל אחד אחר, והילד שבי עם האצבע על השאלטר עומד להישבר.
הפסיכיאטר הקודם הזהיר אותי שאני צריך לזכור שאני חי בעולם של דמות אב חסרה ואין מנהיגים, גם בני שמונים מחפשים הורים. ברומא התנהג כרומאי, וזה לא תפקידי להיות המבוגר האחראי. חבובי לא באמת ילד קטן, הוא בן גילי, בגיר, אלא שהוא משוכנע שמגיעה לו אהבה ללא תמורה ושאחרים ישלמו את מחיר.
ייתכן שחבובי יקרא את מה שכתבתי, ובטח ידע שזה הוא. לא נורא. על הכתב אני מרשה לעצמי להיות ילד קטן במלוא ההדרת, אגואיסט נקמן דורשני ומרושע. אני כבר לא אבא של אף אחד.
שומר על הילד שבפנים. אילוסטרציה (צילום: thinkstock)
