"תגידי, את לא חושבת שאת מגזימה?" הוא תקע בי מבט רושף. "אני ממש לא מבין אותך ואני מקווה שלא תחזרי אלי כל כך מהר", הרופא, ממש כמו בסיפורים, הרכיב על גשר אפו זוג משקפיים עגולים ולמרות שאני לא גמד נמוך קומה, באותו הרגע התכווצתי לממדים זעירים.
"אתה לא מבין..." ניסיתי להסביר, מגמגמת, מול מבטו החודר.
הפוסטים הקודמים של מלי:
>>> שבט נידח ונדיר התגלה באמזונס: החרדים
>>> על חשבונכם? כך החרדים מכלכלים 11 ילדים >>> כן, ילדתי 11 ילדים בלי אפידורל>>> 11 ילדיי הם לא נטל כלכלי
את דווקא עושה רושם של אישה אינטלגנטית
"אני מבין. מבין יותר ממה שאת חושבת", הוא כבר ישב מאחורי הכיסא שלו ומילא את כרטיס מעקב ההריון שלי. יצאתי משם ורציתי לגשת מיד למנהל הקופה ולהתלונן, אבל שתקתי.
הייתי אז בתחילת ההריון השלישי שלי, כשהבן הבכור חגג שנה וחצי וזה שאחריו היה תינוק בן חצי שנה.
זכיתי לנאום קצר, למבט מזלזל ולאיום על העתיד הלוט בערפל שלי. מאז לא חזרתי לאותו רופא. החלפתי אותו באופן מיידי. לא רציתי לחזור לאדם שמתערב בחיי האישיים, מבלי לדעת ולהכיר מקרוב את כל הנתונים האישיים והסביבתיים שלי, את הזוגיות שלי וההחלטות המשותפות שלנו.
הוא גרם לי להרגיש האמא הכי לא לגיטימית שיש, על אף שהרגשתי תמיד האמא הכי מסורה ואוהבת וזה צבט לי את הלב. במהלך השנים זכיתי לצביטות נוספות.
"ומה תעשי כשהם יגדלו? חשבת איך לממן את הלימודים שלהם? אם לא חשבת עד היום, אולי תפעילי את חוט המחשבה? מוזר, את דווקא עושה רושם של אישה אינטליגנטית. לא מתאים לך, ככה כל שנה", סנט בי רופא ילדים נוסף (גם אותו החלפתי).
מגיע לך לחיות את החיים האמיתיים
ברשימת האפיזודות שהיו מנת חלקי במהלך השנים, אני נזכרת שעמדתי מול רופאת נשים אליה הגעתי כדי לקבל מרשם לתוספת ברזל. כמו כולם היא פתחה את המחשב וכמו כולם ראתה כי הקטן שלי בן שנה. אז היא נעצה בי מבט עמוק: "אני מקווה מאוד שאת מבינה ששמונה ילדים זה מספיק. בהחלט תרמת מזמנך וגופך למען הדמוגרפיה במדינת ישראל. עכשיו הגיע הזמן שתכירי את החיים האמיתיים. מגיע לך!" סיימה בנימה דאגנית פלוס רמז עבה מאוד. הבטתי לעברה. היא אפילו לא מכירה אותי וכבר היא דואגת לי?
"אני נראית רע כל כך?" ביררתי. "מבטיחה לך שאני חיה את החיים האמיתיים! אני אוהבת את החיים שלי, נהנית מהם ומצליחה בהם. בעלי ואני מפרנסים את הילדים בכבוד ולמדנו לחיות חיים נכונים בהם מקצים זמן לילדים, לזוגיות, לעבודה וגם לחיים סתם כך". היא לא הבינה והמשיכה בשלה: "הייתי מייעצת לך להפסיק. את כבר לא בת עשרים. יש לך בית עמוס בילדים. את צריכה זמן לעצמך", היא המשיכה. נאלצתי להזכיר לה שהגעתי אליה כדי לקבל מרשם.
"אה, מרשם? כן. אולי את זקוקה למרשם נוסף?" הדגישה את המילים. לא שמעתי במשפטים שהיא שלחה לעברי אף לא טענה רפואית אחת וזה קומם אותי. אולי בעצם זה מה שמרגיז והרגיז אותי אז וגם עכשיו.
מילא הטוקבקיסטים, אבל רופא?
אין ספק. לרופא מותר ואף רצוי להביע את דעתו הרפואית. כן, הרפואית, מול אישה. הוא יכול לומר לה שגופה אינו כשיר כעת, שהוא בדק ומצא שעלולה להיות בעיה אם היא תיכנס כעת להיריון. מותר לו והוא אף צריך לוודא אם האישה תעמוד במעסה הגופנית והרגשית. אני מבינה בהחלט וזה מצופה ממנו. אבל הוא חוצה קו אדום כאשר הוא מערב דעה אישית שלו, השקפת עולם או אורח חיים תרבותי, מול רצון או דעה מתוך אמונה של הפציינטית שכשירה גופנית, פיזית ורגשית ובעלת מסוגלות הורית ללדת ילדים נוספים. זה מה שהיא רוצה, בדעה צלולה, בהכרה מלאה ובידיעה שהיא תוכל לספק להם את צרכיהם הפיזיים והרגשיים.
וכשזה קרה לי בעבר, דווקא אצל רופאים שלא היו הרופאים הקבועים שלי, דווקא אצל אלה שלא הכירו אותי מקרוב וחרצו דעה סתם כך, נשלפת מהשרוול, הרגשתי שוב ושוב שמשהו מתקומם בי. ניסיתי להסביר להם שהם לא מכירים את כל הצדדים שלי, את ההיסטוריה הרפואית שלי, את אורח חיי, את סדר יומי, את האמונה שלי, את הרצונות שלי ואת החלומות שלי.
לאן נעלמו כבוד האדם וחירותו לפתע? חשבתי גם השבוע כשעמדתי מול סיטואציה דומה. אותם רופאים רק משליכים על עצמם את המציאות שלי. הם מדמיינים את עצמם עם חמישה, שמונה או אחד עשר ילדים ונחרדים. זה יותר מדי בשבילם! כן, בשבילם ומבחינם זה יותר מדי.
לגיטימי שזו תיראה להם מטלה הזויה לגדל משפחה ברוכה, אבל לגיטימי שאני ומשפחות נוספות, נוכל להתמודד עם המטלה הזו בכבוד ולהעניק לילדים הללו את כל צרכיהם. לרופא שמטפל בי באופן קבוע מותר להביע דעה וגם זה בתנאי שהדעות שלו הן על בסיס רפואי או פסיכולוגי. רופא שמכיר אותך שנים ודואג לך באמת, יש לו הזכות לומר מה שהוא חושב.
לא כל מי שמחזיק דוקטורט לענייני רפואה רשאי לזרוק דעה על סמך תחושה אישית. מילא שהטוקבקיסט ששולף בלי לחשוב את המקלדת ונהנה להראות את יקר גדולתו יעשה זאת (מכירה את כל אלה שיקפצו ויגידו שאני מגדלת את הילדים שלי על חשבונם. תירגעו, אנשים יקרים, אני משלמת מיסים בדיוק כמוכם ואולי אפילו יותר מכם), אבל הייתי מצפה מאנשים שידם רושמת מרשם, שיביעו קודם התעניינות כנה באישה שלפניהם, באורח חייה ובמסוגלויותיה ולאחר מכן יחרצו דעה. רפואית.
