הכל בגלל משפט שהשחלתי בפוסט הקודםכבדרך אגב וגרם לזעזוע ציבורי: "מה? את רוצה לספר לי שילדת 11 ילדים בלי זריקת אפידורל? הייתכן? קשה לי להאמין לך!"
ומייל נוסף: "בטח יש לך לידות כל כך קלות ומהירות, אז אין לך מושג כאבי לידה מהם ואת לא מספיקה לקחת אפידורל..."
הגדילה לעשות קוראת אמיצה שהגדירה אותי במילה אחת: "פרימיטיבית!" והיו גם שחיזקו ואמרו "כל הכבוד" והיו כאלה שרצו לדעת איך, כי גם הן רוצות.
והיו רבות ששיתפו אותי בחוויות שלהן, כמו זו שכתבה: "עברתי שתי לידות בסך הכל. ובלידה השנייה, רק נדמה היה לי שמתחילים הצירים, לקחתי את האוטו, טסתי לבית החולים ועוד לפני שבדקו אותי, צרחתי בטירוף בכניסה לחדר הלידה: "אפידוררררל! עכששששיו!"
אחרי שהבנתי שהמשפט התמים מבחינתי, קומם עולם ויולדתו, החלטתי לערוך סדר בדברים ולהתוודות קבל עם ובלוג.
לאלו שתהו אם נכון הדבר או שרשמתי מטאפורה, כי סתם התחשק לי: אז כן, זה נכון.
לאלו שטענו כי אין ספק שהלידות שלי קלות ומהירות, אעדכן שרובן המוחלט של לידותיי היו קשות, ארוכות ומייגעות ונדרשתי בחלקן הגדול לזירוז, מלבד הלידה החמישית והעשירית (יש משהו במספרים האלה, או שהם מספרי המזל שלי? לא יודעת).
ולאלו ששאלו אותי, איך אפשר? בשבילם נולד הטור הזה... ובלי אפידורל.
כמו כולן, בלידה הראשונה נישאתי על ענני תקווה ואופוריה. בכלל לא חלמתי כי לידה כוללת כאב בלתי נסבל שכזה, שהגוף אינו מכיר קודם לכן, שלא לדבר על רגע הלידה. האשמתי את כל הנשים הוולדניות מסביבי שלא גילו לי שאני אמורה להרגיש כאילו הבעירו לי מדורה בכל הגוף.
המיילדת הנחמדה הציעה אפידורל. סירבתי ולא מטעמי חלום על לידה טבעית שלא תתממש. הסיבה פשוטה עד כדי הבכה. "אני מפחדת מאפידורל, מפחדת מעצם התהליך הכולל החדרת חומר לחלל האפידורלי בגב ומפחדת מהאחוזים הבודדים של הסיבוכים, אליהם אני עלולה חלילה, ליפול. די לי להיזכר בנירית (שם בדוי) חברה שלי, שקיבלה שיתוק חלקי כתוצאה מזריקת אפידורל. די לי להיזכר בגילי, בת דודתי, שסבלה למעלה משנה מכאבי גב תחתון וכאבים נוראים במקום ההזרקה.
לא חושבת שהייתי פרימיטיבית כל כך, שכן הדבר היה לפני שמונה עשרה שנים. האפידורל היה שנוי במחלוקת בין היולדות. מיילדות רבות שתקו כשהתעמתו מולן עם שאלות על סיכונים וסיבוכים אפשריים והאמיצות שביניהן הודו שהן לא יכולות להבטיח שהכל יעבור כשורה. האפידורל לא שלט בכיפה, דורות של נשים ילדו ללא זריקת הפלא. אם הן עשו את זה ואם כל המיליארדים שבעולם נולדו גם בלי זה, משמע אפשר. קשה, אבל נשארים בחיים.
בלידה הראשונה שהתארכה והתארכה עד אין קץ ולבסוף הפכה ללידת ואקום, נתנו לי טשטוש. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתמשתי במסיכה. חשתי חוסר שליטה שגרם לי לחוסר אונים.
הלכתי בעקבות השיטות הטבעיות המציעות הקלה בדרכים אלטרנטיביות. אין לי אפשרות להסביר איך עברתי את הלידות הראשונות. סבלתי, חרקתי שיניים, התייסרתי, השתמשתי בנשימות, באמבטיות חמות, בניסיונות להעביר את הצירים הכואבים עם מסאז', רפלקסולוגיה ועוד, וכמובן, עם תמיכה רבה מצדו של הבעל שבלע את הגחמה של רעייתו שלא לקחת אפידורל והתגייס רק לתמוך. עד שלבסוף, כמו תמיד, הגיע הרגע המדהים והקדוש כאחד, בו התינוק יוצא החוצה ואת נגאלת מייסוריך.
בלידה השביעית עברתי מהפך חשיבתי. לא, לא הזעקתי את המרדים לקבל אפידורל. למרות שהמילדות נשבעו לי שהיום הזריקה בטוחה פי מיליון מבעבר, ונירית וגילי שייכות לסטטיסטיקה שמעלה אבק, כבר התרגלתי ללדת בלי.
פתאום קלטתי שאני יכולה לרכוב על גלי הכאב, לא לברוח מהם, להתחבר אליהם ויחד איתם לעזור לגוף להיפתח והתהליך שעברתי מדהים.
כי מאז הלידה השביעית לא תשמעו אותי גונחת או צורחת. אני שלווה יותר, למרות שהכאבים לא פחתו, אני שותקת כי כולי ממוקדת במשימה ליילד את עצמי. בכל פעם שציר מגיע אני איתו, נושמת בקצב שלו, מרגישה ממש באופן פיזי איך הוא פותח את הרחם עוד קצת ועוד קצת וכל ציר שכואב רק משמח אותי, כי אני יודעת שהוא מבצע את העבודה ואני מתקדמת איתו עד לסוף הטוב.
ופתאום הלידות עצמן התקצרו לי פלאים. כבר לא יממה של שכיבה בחדר לידה. ברגע שהצירים הראשונים סיימו את פעולתם, אני שם עם צירי הלחץ החדשים. כולי מרוכזת במשימה, אנחנו חוברים יחד ומתאמים עמדות, וזה עובד!
פתאום הוא שם, המלאך או המלאכית. נשמה חדשה ירדה לעולם ואני הרגשתי כל שלב וכעת אני משוחררת לנוע, בלי תחושה משתקת בגפיים התחתונות, ולא הייתי מוכנה להחליף את החוויה הזאת בעד שום זריקת אפידורל שבעולם!
נ.ב.אין לראות בטור המלצה שלי שלא ללדת עם אפידורל, שמציל נשים רבות וגורם להן להעביר לידה בחוויתיות יתר או "רק" בפחות טראומה. חשוב שכל יולדת תבדוק עם עצמה מה היא רוצה ולמה היא מסוגלת ובהתאם לכך תזרום. העיקר שיהיה במזל טוב!
