לא ראיתי אותה, אבל שמעתי. שמעתי את קולה, ואז קול של מישהי אחרת, ופתאום הבנתי שאולי זו דפני, אולי סתיו ואולי בכלל מישהי אחרת, ושזה לא ממש משנה לי. לא ראיתי את הדוברת כי מאות אלפי אנשים צפופים, דביקים ונוצצי עיניים הפרידו בינינו, בין הבמה עליה הן עמדו ובין הרחובות הקטנים בהם נדחקתי עם המון אדם. ופתאום, למשמע הקולות האלו מן הבמה, הבנתי.


הבנתי שכבר יש ניצחון אחד. כי למאבק הזה יש קול אחר. והקול הזה נשי.

עשרות שנים שמנהיגים אותנו גנרלים. גברים שמדברים על ביטחון, שמסבירים לנו שהם יודעים משהו שלא תדע אף אחת שלא הסתערה על שטח בנוי בלילה בלי כוכב, ושרק עליהם אפשר לסמוך.

אחרי שנים שבכל שיחה הקודקודים היו גברים, שבכל שולחן הנהגה או מסיבת עיתונאים היו בעיקר גברים, והם הסבירו לנו כמה מסוכן לבחורה כמונו להיות שם בחוץ, ואיך רק הם יצליחו להגן עלינו, עכשיו באו הנשים האלו, ואמרו שלא רק הבחוץ חשוב, אלא גם הבית.

הבית של הזוג הצעיר שמנסה להקים פה משפחה וקורס תחת המעמסה. כי הבית נמצא במאבק יומיומי. על החיתולים, המטרנה, הגן של הילד, על שכר הדירה. על סוף החודש והתלוש שלא יכסה אותו. והבית לא רואה גם באופק איך הוא קונה לעצמו בית. וכשאת השאלה לא יפתרו בתשובה כמה פלאפלים יש לך על הכתף, אז פתאום עומדת אישה בשורה הראשונה. ולידה עומדת גם חברה שלה.

עוד על המחאה ב-Xnet:

"אנחנו לא מכירות", היא כתבה לי. "קוראים לי ליאת ואני מארגנת מחאת עגלות עוד יומיים, נגד מחירי גני הילדים, תוכלי לעזור לי לפרסם?" ככה הן מנהלות את זה. כמו שרק נשים מנהלות דברים. הן יודעות לבקש עזרה ולא מתביישות לקבל אותה מחברות שלהן וגם מנשים זרות, הן חולקות את הקושי ולא מסתירות את רגעי המשבר (ראינו את דפני מזילה יותר דמעות בחודש מאשר את כל הפוליטיקאים והפוליטיקאיות הישראלים יחד), והן אומרות שהן לא יודעות כשהן לא יודעות, ומתייעצות.

ובגלל זה הולכים אחריהן.

כי הן אמיתיות, וכי הן מסתכלות לנו בעיניים ואומרות בואו תעזרו לנו לעזור לכולנו לשנות את החיים שלנו. ושל הילדים שלנו ושלכם. ורבע מיליון איש באו בגלל שהן קראו להם בקול הזה, החדש. הנשי. רבע מיליון איש באו להגיד להן שזה המאבק הכי מוצדק שהיה פה, כי הם ראו להן בעיניים את האמת.

והלכתי לכיוון האוטו, ברחוב הקטן והחשוך, וברקע ליווה אותי קול נשי שאמר את האמת. את זו שלא נאמרה כבר הרבה זמן.

בואו נשמור על הבית, הוא חשוב. וצריך שיהיה בו טוב. והקול שאמר את זה היה נשי.

ונסעתי הביתה עם חיוך גדול על הפנים.