תקציר הפרקים הקודמים: מאיה ויוני אסטרוב הם זוג היי-טקיסטים מצליחים למדי והורים לעומרי ודניאלה (3, 6 בהתאמה). החיים הנורמטיביים שלהם מתחילים להתרסק נוכח חשיפת סטוץשל מאיה. בפגישה עם הפסיכולוגיתמאיה מרגישה תחת התקפה. היא חוזרת הביתה לניסיון שיחה עם יוני, שנגמר באיום לגירושין. פרט לכך, משפחת אסטרוב אינה מודעת לכך שהיא נצפית, מוקלטת ומאובחנת כמעט בכל רגע ע"י מרכז בקרה שכולל פסיכולוג (עמנואל), מאמנת אישית (דפנה) וכלכלן (יריב). מטרותיו ומקורותיו של מרכז הבקרה אינם ידועים כרגע.
קניון סיטי-טק, 7.3.2013
"אני רוצה פאואר-דיינג’ר, אמא, בואי ,יש להם בחנות פאואר דיינג’ר, א-מ-א!!!!"
מאיה התבוננה בעומרי, בנקודה המחברת בין היד לכתף. היא ריסנה את הצורך לתלוש לעומרי את הזרוע וגררה את רגליה אחריו. יער דביק של אנשים חצץ בינה ובין החנות. היא הדפה את דרכה – שני טינאייג’רים עם מבט עוין, חיילת עם תיק, משפחה מרובת ילדים מדוושת עגלת תאומים וגבר שמנמן עם חולצת "אלי שיפוצים" וקופסת קרטון ענקית. מטומטמת. מטומטמת. למה לקניון ולמה עכשיו?
"אמא, הפאואר-דיינג’ר, בואי כבר!"
"עומרי, מספיק לשגע את אמא. קצת סבלנות", יוני היטיב את תנוחתה של דניאלה בזרועותיו. הוא בחר ללכת, בתבונה רבה, במסלול שצמוד לחנויות, ובכך נמנע מהצפיפות הנוראה שבשדרה המרכזית, אבל עכשיו נאלץ לסגור את הפער בינו ובין מאיה. הם עמדו בפתח חנות הצעצועים.
"את או אני?"
"עזוב יוני, אני אלך איתו פנימה, תהיה עם דניאלה".
משפטים קצרים. זה מה שהם מעבירים זה לזה ביומיים האחרונים, כאילו מסדרים ביחד מצרכים. להציץ אחד בשני, להשחיל תגובה מדודה, לכוונן את הקול לנימה נעימה ולרחף הלאה, כשהמוות הלבן שחונק את הקשר שלהם הולך ומתרחב למימדים של אוקיינוס. יוני נבהל לרגע מהדימויים שהמוח שלו התחיל לייצר. הוא חיבק חזק יותר את דניאלה.
היום טיפס לכיוון שעת העומס, אנשים נדחסו יותר ויותר אל הקרקע והאוויר התמלא במסרים מקבילים. "עכשיו ברשת סאנדיי, שניים פלוס אחד", "מתחדשים לקראת האביב ברשת אופטימה", "בייבי-ג’ט – מלטפים את הילד שלך באהבה..."
אהבה, עלק. הנה משהו שהייתי משלם בשבילו. יוני נשם לאט יותר ויותר. הצעקות התקרבו אליו. "אבל אמא, זה הפאואר דיינג’ר הקטן, רציתי ת’גדול, ת’גדול!!!" דניאלה כבר היתה דביקה בתוך ידיו, מאיה נלחמה בעומרי, מתכופפת לשרוך את נעליו. היה נדמה ליוני שהגב שלה כמו משתחווה אליו, מתחנן לעזרה וזה עורר בו משב קל של סאדיזם. על ארבע, היא מתכופפת על ארבע.
מאיה, עודנה על הקרקע, מחתה במגבון שרידים אדומים של סוכריית גומי. "אני חושבת שניקח אותם לקומת המסעדות. אולי נמצא שם איזה המבורגר שימלא אותם עד ארוחת הערב".
"ומקסימום אולי גם תמצאי שם זין שימלא אותך עד סוף השנה".יוני אמר את זה. יוני ידע שהוא אמר את זה. ניצנים של אימה מפני מה שיצא לו מהפה התחלפו במהירות לקשיחות.
מאיה הסתובבה. לאט. "טוב..." אמרה בזהירות. "מה... מה בדיוק..." המשפט גווע. כאילו מישהו שלח יד וכיבה את כפתור הווליום. עכשיו היו רק שניהם בקניון והאנשים היו צלליות. דניאלה ועומרי, בתבונת ילדים, הרגישו בנוכחות האיום הקשה. הם התנהגו למופת.
יוני סובב את עיניו להתבונן באישה שאיתה התחתן באוגוסט 2005 והולידה את בנם בכורם בבילינסון, ב-13.9.2006. הוא תמיד אהב להביט בה מתלבשת בבקרים, מופיעה בפניו בפינוק של בוקר. שנים העריץ את היכולת שלה להתנהל חד וברור בעולם. היא עטפה אותו בביטחון שיהיה בסדר. איתה אין שטויות. עכשיו היא לקחה את זה ממנו. קובייה של בשר טרי נקרעה מתוך הבטן שלו והיא אשמה. מתוך החריקות הצורמות הצליח יוני לבודד רק שתי חתיכות מחשבה – שנאה עזה ורצון שורף שהיצור שמולו ימות בזה הרגע.
מרכז הבקרה, 7.3.2013
"יריב, מה אתה חושב על קניונים?"
"ימות מי שהמציא אותם בייסורים קשים. עלבון לכבוד האדם. מה שלא אומר, עמנואל, שהייתי מתנגד לסטיפת מניות בחברת האחזקה של הסיטי-טק. קניון שממוקם וממותג ככה? מישהו צריך לקבל את פרס ביל גייטס למהלכים מבריקים על הקניון הזה", הכלכלן הריק את הקפה בשלוק קולני. "חצי מאזור השרון שורצים שמה. אגב, סטיב, מה איתם? הם עוד במכונית?"
"נוסעים הביתה. שותקים כמו דגים", האחראי הטכני הגביר את הווליום במשדר לטובת כל הנוכחים.
"טוב", פתח עמנואל. "רעיונות ומחשבות?"
דפנה נענתה. "הוא מאבד שליטה. הוא הפתיע אותי, אפילו קצת הפחיד אותי. הוא טיפוס מחושב. המחושבות שלו תמיד היתה כרטיס הביקור ונקודת הכוח שלו".
"הוא הפחיד גם את עצמו, לדעתי. יוני מצוי עכשיו במצב שאותו אי אפשר לפרק לתתי מרכיבים. היכולת האנליטית שלו חסרת ערך עכשיו או לפחות כך הוא מרגיש. ההתקפה הגסה שלו היא הגנה בפני תחושת אימפוטנציה".
"אני לא יודעת, עמנואל. אימפוטנציה היא מילה קשה".
"אימפוטנציה דווקא יושב לי פה יופי", היה זה יריב שהתערב. "אל תתעלמו מהסביבה. אל תשכחו שהם נמצאים בקניון עמוס – מכונה משוכללת שמיועדת לשלול ממך כל מחשבה לוגית וכל החלטה רציונלית. תקשיבו לקולות מההקלטה – ההפגזה של הסאונדים לבדה מספיקה כדי לחרפן. כמעט כל גבר מרגיש קצת אימפוטנט בתוך קניון".
"תזכיר לי לא ליזום סקס עם חבר שלי אחרי שופינג. זאת אומרת, אם היה לי חבר".
עמנואל נטל שוב את השיחה "בואו נעשה סבב הזדהות. מי מתחיל?"
"אני", אמרה דפנה. "מזדהה עם מאיה לגמרי. הוא מעצבן אותי. הוא בלוק, קצת כמו שכולכם", היא הניפה אצבע מחויכת לכיוון של סטיב ויריב. "נהיים בלוקים כשהזין שלכם מאויים. תקראו לזה קלישאות של בנות, אבל האקט הפיזי שהיה הוא שולי. המשמעות שלו, התהליכים שהובילו אליו, העיבוד הרגשי שחייבים לעשות מרגע שזה הונח על השולחן – כל אלה חייבים להתרחש, חייבים, וזה לא משנה אם הם יישארו יחד או לא".
יריב קירב את הכיסא שלו אליהם. "אם פינית לי את התפקיד של הניאנדרטל המיליטנטי, אקבל עלי באומץ את הגזירה. הוא לא הטיפוס שלי, יוני, אבל ההזדהות שלי הולכת אליו. אתן יודעות לדבר רגשית, אנחנו לא, ואת יודעת מה, דפנה? אנחנו גם לא אמורים לדבר רגשית. זה לא בחוזה שלנו. הבחור היה רגיל כל החיים שלו להשיג מטרות ולהתקדם. מבחינתו – ואני מדגיש: מבחינתו – הוא נזרק עכשיו ממצב של התקדמות למצב של הישרדות. נכון שהוא קצת מטומטם ומבולבל עכשיו, כמו כל איש מערות ששומע לראשונה את הצריחה של הממותה מבין השיחים, ועל כן הדחף הראשוני שלו יהיה להגן על עצמו, על ההישרדות שלו, אבל הוא לא ברח והתמסכן. הוא שלף קוצים, ומאיה ראתה. יכול להיות שבהמשך זה ישחק לזכותו".
"יש פה תנועה, קודם כל", סיכם עמנואל. "את צודקת בכך שחייב להיות עיבוד רגשי, אבל צריך להזרים רגשות לתוך המערכת כדי שיהיה מה לעבד. זה מה שיוני עשה, באופן לא מודע כמובן. אני דווקא אופטימי לגבי שניהם. יוני צריך לחוות את חוסר השליטה כדי לדעת שהיא לא מפרקת אותו. מאיה צריכה להחליט עם עצמה כמה זמן תעמוד בפוזיציית הנאשם. בכל מקרה, ברור שזה עוד רחוק מלהצדיק את ההתערבות שלנו. אנחנו נמשיך לרכז את המאמץ באיסוף ובהקלטות חוץ, כמה שנצטרך".
הדלת נפתחה ואחד מעובדי המנהלה, גבר רחב כבן שלושים, הדף פנימה קופסת קרטון גדולה. "קחו את הציוד. עבד בסדר, אבל אני שונא את המעקבי-שטח האלה", הוא הוריד את הקופסה בפינת החדר והניח עליה בזהירות טי שירט מקופלת שבחזיתה עוד בצבץ הכיתוב "אלי שיפוצים".
