מושב אודים, 4.3.2013

"טוב, את בטח לא תגידי לי מה את חושבת על זה. במקצוע שלך זה לא מקובל".
"אולי נתחיל במה שאת מרגישה לגבי זה".
"אין מה להרגיש יותר מדי. הייתי שתויה, היה כנס, היה אותו. חתיך, חכם, סקסי בטרוף. כולן בלעו אותו בעיניים. בכלל, זה היה לפני חודש וחצי. אפילו לא ישנתי אצלו בחדר. גמרנו, התלבשתי, יצאתי".
(צילום: שאטרסטוק)
"מה קרה אחר כך, מאיה?"
"בבוקר לא ירדתי לארוחת מחלקה. יש עמדה כזאת של קפה בחדר. קפה מגעיל, משקיות. עשיתי לי שחור. כאב לי הראש".
"בכל זאת, מאיה, את מתעוררת אחרי שקרה דבר... שבעצם לא קרה לך אף פעם".
"טוב, הייתי צריכה לאסוף את עצמי. אני לא מטומטמת. ברור לי שמשהו התרסק, לפחות אלו המילים שנכנסו לי לראש, אבל באותה נשימה אני זוכרת שגם לחשתי לעצמי שאני לא אתן לזה להתרסק. ממש לחשתי פיזית. הלכתי להשתין ונשארתי איזה עשר דקות יושבת על האסלה, מחזיקה את הבטן ולוחשת "אני לא אתן לזה להתרסק. אני לא אתן לזה להתרסק".
"מה הרגשת?"
"מבוהלת. בפאניקה. רציתי לרדת מהר למרכז קניות ולהביא איזה מתנות לדניאלה ועומרי. מפגר, אני יודעת. את בטח תגידי שאני מפצה על רגשי אשמה. זה מה שאתם בדרך כלל אומרים".
"אתם?"
"נו, את יודעת, פסיכולוגים וכאלה".
"אני לא פסיכולוגים, מאיה. אני נוגה ואני פה איתך. זה דווקא מרגיש לי מעשה יותר עצוב מאשר מבוהל".
"רציתי לעשות שמח", הדמעות נזלו בשקט, בלי להפריע לשיחה. נוגה ידעה שהיא עומדת להרים להנחתה, אבל כמו תמיד, ברגעים של תובנה, היה לה קשה להבליג.
"גם פה ניסית לעשות קצת שמח".
"כלומר?"
"גם פה בחרת לספר לי על זה רק כשלא היתה ברירה, רק אחרי שהוא גילה".
הדמעות הפסיקו. נוגה המשיכה. "היו לנו לפחות שלוש פגישות לאחר שהיה לך קשר אינטימי אחר ובעצם אפשר להגיד שגם אותי מרחת קצת..."
מאיה תהתה אם מקובל להגיד למטפלת שלך ללכת להזדיין. "אני מרגישה שאת כועסת עלי, מאיה".
"יופי של דיאגנוזה, דוקטור. אני באה כדי שתתמכי בי ולא כדי שתביאי לי הפוכות. יש לי כבר בעל שחושב שאני זונה בת זונה".
"ומה את חושבת על עצמך?"
"אני חושבת שהפגישה הזאת נגמרה", מאיה הטיחה את הטלפון לתוך התיק, תלשה צ’ק ורשמה אותו בחופזה.
נוגה עמית דממה. התוקפנות של מאיה אסטרוב הציגה את עצמה בקווים דקים מדי מאז שהחלו וכמעט רווח לה לראות משהו כל כך ישיר, כל כך יצרי.
"מאיה, זאת בחירה שלך. את בוחרת לעשות, לא להתבונן. את מתנהגת. לא מדברת. את בוחרת לעזוב באמצע ויש לך אפשרות שלא. את בחרת לשכב עם אחר. אני לא שופטת אותך. אני רוצה יחד איתך להבין למה. למה זה קורה".
מאיה אחזה בתיק באצבעות קשות. הראש היה מופנה למטה, בתוך החלל השחור והאינסופי שמתחת לרצפת הקליניקה.

מרכז הבקרה, 4.3.2013

"היא חתיכת פוסטמה הפסיכולוגית הזאת. אל תיעלב, ד"ר ארד, אבל האמת, גם אני הייתי הולך. חבל שאין לנו אפשרויות וידאו בחוץ, רק המיקרופונים הדפוקים האלה".
עמנואל חייך. "הפוסטמיות שלה לא רלבנטית. היא פסיכולוגית. זה מה שפסיכולוגים עושים".
"חופרים?"
"במידה מסוימת כן. מחפשים משמעות זו דרך אחרת להגיד את זה. מסתכלים על הבחירות - זו אולי דרך עוד יותר טובה לנסח את זה".
"תסביר", עכשיו היתה זו האסיסטנטית שהתערבה.
"טיפול פסיכולוגי זו לא שיחת בית קפה. המטרה היא לא לשמר אווירה נעימה ושקרים חברתיים שאנחנו לובשים בדרך כלל. אנשים בוחרים את ההתנהגויות שלהם. משהו בתוכם בוחר את זה והמשהו הזה רוצה דברים מסוימים והוא לא תמיד יודע לדבר ברור ובהיר כמו קריין חדשות".
"רגע דוק, קצת איבדתי אותך".
"אני מניח שאני מדבר על לא מודע, בגרסה כזו או אחרת. אתה לא עושה דברים סתם. מאיה אסטרוב בוחרת בכל דרך אפשרית לכסות, לשטח, לאפסן ולעבור הלאה. היא עשתה את זה שלוש פעמים בתוך חמש דקות. המטפלת ראתה את זה והצביעה על זה".
"וזאת בחירה לא מודעת?"
"מכירים את הקלישאה שמעשים מדברים יותר חזק ממילים? חשבתם למה? למעשים יש צינור ישיר, עוקף מילים, אל הלא מודע. מילים הן בדרך כלל ערוץ החרטא שלנו. של מאיה בכל אופן, אבל היא תצטרך עכשיו לעבור בגיהינום שלה. היא חייבת לדבר. עם הפסיכולוגית בשביל התחלה, אבל בסופו של דבר היא תצטרך לשבת מול יוני".
"ולהסביר לו למה היא שכבה עם מישהו אחר?"
"זה בהתחלה".
"זה בהתחלה? מה בהמשך? צילומי קלוז אפ מהבית מלון?"
"סטיב, אנחנו רק מגרדים את הקליפה של הקרחון. תכין טוב טוב את המצלמות. אתה תקבל את הקלוז אפ שלך".