רעננה, 5.3.2013

מאיה אסטרוב פתחה את הדלת בתרועת הקלה. שתיים וחצי ואני כבר בבית. תודה על חסדים קטנים. היא הטיחה את חבילת המעיל-תיק-ארנק על השולחן ומיהרה להרתיח מים. צלצול הכוס על השיש נענה ברעש לא ברור מן החדר. רעש רגוע, ביתי, לא של פורץ.


"יוני?"
"כן", נהם בעלה. היא כיבתה את הגז וניגשה לחדר.

"בטוח שמעת אותי נכנסת, אז מה הקטע שלך? לא יכולת לומר משהו?" יוני נתן לשאלה לחלוף מעליו וקבר את עצמו בתוך הלפטופ. אם מישהו היה שואל אותו מה מופיע עכשיו על המסך, לא היה לו מושג.

הפרקים הקודמים בסדרה:

בתוך הענן הדביק שכיסה אותם בימים האחרונים, אפילו הדיאלוג השבור הזה היה הגיוני. הוא שקע לתוך הנייד, היא ריחפה בחזרה למטבח, להמשיך עם הקפה. מים, סוכרזית, חלב. היא היטתה את הכוס. פאק. חם מדי. הצריבה הזו ניערה בה משהו במכה אחת.

"יוני, בוא לסלון. בוא נדבר. אנחנו חייבים לדבר".
"טוב", הוא קם בטקסיות, מדגיש את גינוני אני-עושה-טובה, אבל הרגיש שאין לו באמת מצבר להילחם.
"תראה, אם אתה רוצה לבטל את היומולדת של דניאלה אז אפשר. עוד לא הודענו להורים בגן".

"מה פתאום. מה זה קשור?"
"לא יודעת", הם בהו לאיטם בתקרה. מאיה גררה את עצמה להניע את השיחה.
"מה אתה רוצה לעשות?"
"לא יודע".

ימות העולם, אני זורקת עכשיו אבן לבריכה, גזרה על עצמה. "אתה רוצה להתגרש?"
הוא לא ציפה שזה יהפוך מוחשי כל כך מהר. תמיד פירק את המכשולים לאט ויסודי, בסבלנות של פיל. עכשיו כאילו מישהו שרף את הציפוי. דף מידע חדר והתיישב במוחו. אז מסתבר שאני לא כועס. אני מפחד. מת מפחד.

"יוני?"
"אני לא רוצה שתלכי", חרא. הוא לא התכוון למסור קלפים בכזו קלות. "זאת אומרת... יש פה משפחה ויש פה ילדים", הוא התאמץ להשלים את הניסוח, אבל אז ראה שהיא בוכה. אף אחד לא העז לדבר.

מאיה חיפשה תמונות להיאחז בהן. אגרטל. סוודר חם שעוטף אותך. שתי מילים סללו את הדרך אליה. תקווה עדינה. כן, זה מה שזה. תקווה עדינה.


יוני התנער באחת. "המפעילה של היומולדת התקשרה. אני צריך לסגור איתה תאריך וגם הזמנות היא אמרה שהיא תביא", מאיה התכוונה להנהן, אבל הוא היה כבר מחוץ לסלון.
_____________________________________________________

מרכז הבקרה, 5.3.2013, 14:42

"כבוד גדול הוא לנו. האדון הכלכלן יריב מימון הטריח את ישבנו הענוג ממרומי הפקולטה ובא לחלוק עמנו את מתת תבונתו. אכן, כבוד גדול".
"אוף, עמנואל, לך תפתה מטופלת", יריב חייך והם התחבקו ברעש מופגן.


"קפה?"
"לא, אני מסודר".

"טוב, הגעת קצת אחרי שיא קטן. סטיב, אתה יכול לסדר לו הקלטה? מקסימום רבע שעה אחרונה". האחראי הטכני הפנה את יריב למחשב צדדי והושיט לו אזניות. דפנה האסיסטנטית הרימה את ידה. "ד"ר ארד, זה נראה לך הגיוני מה שהלך פה?"


"כלומר?"
"הם לא פתרו כלום! אין שום עיבוד רגשי, שום אינטימיות, שום ביטוי עצמי. בקושי יש שיחה. צריך..." דפנה חנקה את המילים האחרונות. לרגע חששה שעברה את הגבול, אבל עמנואל הוכיח לה שוב ושוב שההתנשאות היא ממנו והלאה. היא ידעה שהוא מתייחס ברצינות לכל אמירה, מלקט כל התרחשות כאילו היתה יהלום של מידע שיכול להיות יקר ערך ביום מן הימים.

"אף אחד לא פותר סכסוכים בעולם האמיתי", עמנואל הסיט מבטו מן המסך. "לפחות לא בצורה שאנחנו מתוכנתים להאמין. גם כשאת רבה עם חבר שלך, שימי לב שאין סיום מסודר של הסכסוך בלחיצת יד ובהצהרה משותפת לעיתונות (דפנה הניחה לצחקוק לברוח). זאת משפחה. יש לה סדר יום, יש לה מטלות. הדברים העמוקים חייבים להתערבב כל הזמן עם הדברים הבנאליים, אבל אני מבטיח לך שהם בהחלט דיברו על הדברים העמוקים או לפחות על החרדות הפרימיטיביות שלהם".

"כלומר, כל אחד הרגיע את חרדות הנטישה של השני?"
"בין השאר. נו, אדון מיימון, סיימת?" יריב נתמך בשולחן וגילגל את הכיסא לכיוונם. "טוב, תראה, אם הייתי נותן לשני אלה לעשות משא ומתן, הם היו מפסידים את התחתונים. בגדול הבנתי שהם זוג צנונים והיא בגדה בו, נכון?"

עמנואל קידם בברכה את הבוטות של הכלכלן. זו היתה אחת הסיבות שהתעקש לכלול אותו בצוות. "הניסוח שלך הוא מופת של הבנה ורגישות, כמו תמיד, אבל בגדול - כן".

"אז ככה. ההוא, יוני, בכלל לא סגור על מה הוא רוצה מהעסק, אבל מה שבטוח זה שהוא לא מאלה שיטלטלו את הספינה. הוא היה בטוח שתפס את אלוהים בביצים והנה יש לו עמדת מיקוח של 'אני נורא פגוע. בואו תפצו אותי' ובהתחלה היא די משחקת לו לידיים – מדברת איתו, יוזמת את השיחה, יעני ממצמצת ראשונה. כל זה טוב ויפה אם הצד השני סגור על המטרה שלו, אבל כמו שהבהרתי, הבחור ממש לא".

"אז איך אתה מבין את מה שקרה הלאה?"
"מאיה היא סוג של משקיע אימפולסיבי, מאלה שאם הם בלחץ או לא ברור להם מה קורה - הם ילכו על כל הקופה. ברגע שהיא שמה על השולחן את הקלף של הגירושין היא ריסקה לו את כל האסטרטגיה. כמה שתעלה יותר את סכום ההימור, הרגשות האמיתיים ייחשפו יותר, אם תרשה לי להיכנס קצת למגרש שלך, עמנואל".

"תיכנס. אנחנו מתענגים על פניניך".
"עכשיו, כל זה טוב ויפה למצב של משבר, שזה מה שנראה לי שקורה פה. אחרי שהטלטלה הזו תעבור, הארגון הזה – ותסלח לי, אבל מבחינתי משפחה היא כן סוג של ארגון – יצטרך לעבור לשלב של התייצבות. כל צד ייקח אוויר ויחליט אם הוא דבק בחוזה המקורי או מנסח את החוזה מחדש".

"אני נוטה להסכים", עמנואל הקפיא את התמונה ובדק שדפנה רושמת. "זה אירוע מטלטל, שיכול בתסריט מסוים אפילו להציל את המשפחה הזו, אבל זו שאלה פתוחה. תהליך של חשבון נפש הוא עכשיו בלתי נמנע. הם יתכתבו עם העבר, יחפרו בזיכרונות, יתחילו לשאול את השאלות הגדולות. מי אני, מה אני רוצה וכו’. הוא קצת מדאיג אותי. לה יש פסיכולוגית וחברות, אבל הוא דג סגור למדי ומה שיותר מדאיג הוא שאת עיקר ההישגים בחייו הוא צבר בגלל היותו דג סגור ויסודי".

"יש מצב", הסכים יריב. "גם הטכנולוג הכי גדול צריך להתעסק לפעמים בשיווק ומכירות".
"אני אחיה עם המטאפורה הזו. בוא, נכיר לך את הצוות".

לדף הפייסבוק של גיל