ברוכים הבאים למעבדה

"שכבת איתו. שכבת איתו". למרות שהוא מעולם לא הרים עליה יד, מאיה אסטרוב הרגישה שהפעם זה קרוב מתמיד.

דניאלה הקטנה חצתה את המטבח, גוררת בובה יקרה מכדי להיגרר. זה מיד עשה למאיה לרצות לבכות, אבל היא לא בכתה. במקום זה, ניסתה לתקוע את המבט בנקודה לא ברורה בחלל המטבח.

"מה יהיה עכשיו?" יוני אסטרוב שאל ושתק. הוא היה אשף מצבי הלחץ של ביו-סל טכנולוגיות, אבל עכשיו הרגיש כאילו מישהו דחף לו מוט ברזל לגרון. "לא מתאים", הוא מילמל. "לא מתאים".

ובכל זאת, זה עמד להם כמו גוש צואה ענקי באמצע הסלון. באמצע החיים. דניאלה כבר צלחה את הקליטה של ספטמבר בגן, עומרי העתיק באותיות יפות מן הלוח "שלום כיתה א’" ויוני כבר התחיל לפנטז בשבוע האחרון על האושר הקטן. "ספינת אסטרוב צולחת את המשברים סופסוף", התהדר בפני החבר’ה כשחיסלו את הקרואסונים של עשר בבוקר.

"זין בעין צולחת", היתה המחשבה היחידה שיכל לייצר עכשיו. אידיוט. פשוט אידיוט.

"אני עושה מקלחות", הפטיר והלך. הוא תלש את עומרי מהמחשב, הוביל אותו אל סילון המים, קיפל, ניגב, סירק והלביש. "אני אני. עכשיו אני אמבטיה" ליהגה דניאלה. הוא לא יכל לפברק לה חיוך אז במקום זה חיבק אותה אליו וקבר את האף שלו בשקע הצוואר שלה. מים. מגבת. פיג’מה רכה. לכי לישון מותק קטנה שלי. הבית שלך שוקע בלהבות ואימא שלך זונה בת זונה.

מאיה באה לקטוף את דניאלה. "בואי חמודה, הולכים לישון".

"עזבי את זה, אני אספר לה היום סיפור". מאיה נאלצה להסכים. היא תעבה אותו עכשיו, תעבה את חליפת הקורבן הקדוש ורק עכשיו הצליחה לתת כותרת לתחושה שהזדחלה לה בבטן בחצי השעה האחרונה. התרגשות. ציפייה והתרגשות.

"היום נספר על הדייג ודג הזהב. סיפור מאוד יפה ומאוד חשוב", קולו התרומם בהפגנתיות רעה. "היה פעם דייג כל כך טוב לב, שכל הזמן הוא היה עובד קשה קשה, מהבוקר עד הלילה ואת יודעת למה הוא היה עובד כל כך קשה?"

"למה, אבאל’ה?"

"כי הוא היה חייב להביא אוכל הביתה! להאכיל את אשתו".

"וגם את הילדים שלהם!"

"לא בדיוק, חמודה. לדייג ואשתו לא היו ילדים, כי בעצם..." יוני נדד לרגע. עכשיו הגיע הכאב. עדין, אבל מורגש.

"נו, אבאל’ה, תספר!"

"טוב, טוב. אז כל בוקר השליך הדייג את הרשת..." מאיה חדלה מלהקשיב. היא פתחה את הריצרץ’ בתיק של עומרי. בחיים אני לא קוראת לזה רוכסן, ברחה ממנה המחשבה. מחברת, עפרונות, מחקים, המיני-ביפר. היא עברה על הפריטים בעיניים עצובות ויעילות. שתי חפיסות חטיפים אנרגטיים הוכנסו לתא הצדדי. זהו. בחלל המשיך להתנגן מונולוג השנאה "...ואשתו של הדייג שוב עשתה פרצוף חמוץ. 'לעולם לא אחיה בבית כה עלוב’, אמרה לדייג. לך אליו שוב. נטל הדייג את..."

הקטנים נרדמו. יוני התקלח. מאיה התקלחה עשר דקות אחריו. היה מזרון ספורט ירוק בחדר העבודה. יוני כיסה אותו בסדין באופן מחופף והניח כרית למעלה. צריך להצהיר פה הצהרה. לא לעבור על זה לסדר היום. אבל הוא ידע שהאמת נחה במקום אחר. אם הלילה הם יישנו יחד הוא יהיה חייב, פשוט חייב, לשכב איתה.

"דברים כאלו לא קורים ביום אחד. זה תהליך. באופן טבעי הם יתמקדו באירוע השיא, שזו הבגידה, אבל הדרך לשם היא כמובן הרבה יותר מעניינת. לפחות מבחינתנו".

"נו דוקטור ארד, תאיר את עינינו. מה היתה הדרך?"

עמנואל ארד חייך אל סטיב, האחראי הטכני. "קריירה שבולעת משפחה ושתיהן בולעות זוגיות. אנחנו מכירים את המגמה הזו ממחקרים קודמים. למשפחות ישראליות, בייחוד לאלו מהמעמד הבינוני, יש פגיעות יתרה לתסמונת קלארק קנט".

"תסמונת מה?" סטיב התקשה להתאפק. "קלארק קנט זה לא ההוא מסופרמן?"

דפנה האסיסטנטית נחפזה להבהיר: "מדובר בסוג של הכחשה של זוגות צעירים בנוגע לקשיים שכרוכים בגידול ילדים בסביבת עבודה תחרותית. מעין תחושת סופרמן התחלתית של 'אני יכול לעשות הכל’, שמתחלפת בהדרגה במעין דיכאון קל כשהם מבינים שהם לא באמת יכולים לעשות הכל. גם לגדל ילדים וגם להצליח וגם..."

"הבנתי, הבנתי", שיסע סטיב. "אבל מאיה אסטרוב לא מדוכאת. היא מזדיינת מהצד!"

"היא מדוכאת בהחלט. היא תוקפנית בהחלט והיא בהחלט שכבה עם הסוכן. מאיה אסטרוב בעיקר מפורקת ומבולבלת כי לא היה לה שום זמן פנוי לאסוף את עצמה ולעשות חשבון נפש. באותה מידה היא יכלה להחליט שהיא מתפטרת או להעיף מכות רצח לילד".

"אתה לא נסחף עם הפרויד שלך, דוק?"

"חד משמעית לא. הטרגדיות הכי גדולות מתרחשות היום בסלון וזאת טרגדיה שבהערכה גסה חמישים אחוז מהזוגות בישראל נופלים לתוכה".

דפנה כיווצה את פניה באמפתיה. "אז לא כדאי שילכו לטיפול?"

"לא במיידי", עמנואל ברר את מילותיו לאט. "הם יהיו חייבים לדבר על זה ולא להתנהג את זה. חייב להיות איזשהו שלב של דיסקוס ראשוני ביניהם לפני שטיפול יהיה אפקטיבי. חייבים לבוא לטיפול עם איזושהי תקווה, אפילו קלושה, של סוף טוב. החוקים שלנו כמובן ברורים: לא מתערבים בשום צורה"

"עמנואל, יש להם שני ילדים". הדוקטור הביט בדפנה בריכוז, אך בלי שמץ ביקורת. כמאמנת צעירה, היא היתה מכוונת –חיים בצורה שתמיד עוררה בו חיבה. מלכתחילה לא חפץ בעוד סטודנט צייתן לפסיכולוגיה. הקואצ’ינג כאן, ותהיה זו שטות בלתי מקצועית להתעלם ממנו.

"והם היחידים שיש להם זכות לקחת אותם בחשבון", הוא הסיט את עיניו אל סטיב . "אנחנו יכולים להיות שקטים בסוגיה ההיא?"

"מאה אחוז שקטים. זה היה לפני אחת עשרה שנים. אין מצב שהם חושדים".

לעמוד הפייסבוק של גיל