השבוע שעבר היה די משמח. זה התחיל בפגישה עם פיטר רוט שמילאה אותי באופטימיות, ונמשך עם שלום חנוך, ריטה ועוד רבים וטובים בעצרת של אנשי תעשיית המוזיקה, שהזכירה לנו איך החיים נראו והרגישו לפני הקורונה ואיך הם כנראה יחזרו להיראות בקרוב. אפילו הטלפון חזר לצלצל, וכבר נסגרו לי כמה הופעות לחודש הבא.
כשדפדפתי ביומן המאובק, שלא נפתח יותר מחודשיים, נתקלתי בהרבה הופעות מתוכננות שבוטלו או נדחו בגלל הקורונה. אחת מהן, שחיכיתי לה במיוחד והצטערתי שלא התקיימה, הייתה מופע הצדעה לכבוד 50 שנות פעילות אמנותית ויום הולדת 70 למירי אלוני בתיאטרון גבעתיים, שם הייתי אמור לבצע עם ששי קשת שיר שהלחנתי במיוחד לכבודה למילים של אמיר הורביץ. מיד התקשרתי למירי וקבענו להיפגש ולערוך לה מסיבת יום הולדת כאן, בבלוג שלי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה במופע משותף של כמה אמנים, ומירי שרה את "הבן יקיר לי אפרים" באנרגיות מטורפות ושילהבה את כל הקהל. כשהיא ירדה מהבמה, אמרתי לה שהיא כוכבת רוק ענקית, והיא חייכה אליי בקריצה: "קלטת אותי".
מזל טוב, מירי. אז איך חגגת השנה?
"כמו בכל שנה, הבאתי שני מגשים ענקיים של עוגת שוקולד עם סוכריות למופע שלי במדרחוב, והזמנתי את כולם להתכבד. אני מאוד אוהבת ימי הולדת".
מה את מאחלת לעצמך לכבוד גיל 70?
"אנרגיה. זה הדבר הכי חשוב בחיים. שיהיה לי כוח גם לטוב וגם לרע. אנשים קוראים לזה בריאות, אני קוראת לזה אנרגיה. בעיקר במקצוע שלנו צריך המון-המון אנרגיה".
בשנים האחרונות גילינו אותך מחדש כשחקנית: זכית בפרס האקדמיה על התפקיד שלך ב"להרוג את הסבתא", את משחקת ב"צומת מילר" ולאחרונה ב"קיבוצניקים". איפה התחבא הכישרון הזה כל השנים?
"בשנות ה-70 שיחקתי בסרטים 'חכם גמליאל', 'נישואים נוסח תל אביב' ו'אהבה אילמת'. מאז עברו שנים, מתתי לשחק, ואז, יום אחד ניגשה אליי מלהקת במופע שלי במדרחוב ושאלה אם אני מוכנה לעשות אודישן. עשיתי, והבמאים דוד אופק וליאור שפר קיבלו אותי לתפקיד הראשי ב'להרוג את הסבתא'. כשהתחלנו לצלם, ממש שקשקתי. לא הייתה לי רוטינה מול מצלמה כשחקנית. היו שם תותחים: רמי הויברגר, אלי פיניש, גל תורן – ואני הייתי בפאניקה. אחרי יום הצילום הראשון הבמאי אמר לי: 'מירי, את עושה תפקיד לפרס האקדמיה'".
איך זה להיות אמא של אדיר מילר ב"צומת מילר"?
"אמא של אדיר היא חתיכת דמות. כיף לשחק אותה. כשהציעו לאדיר לבחון אותי לתפקיד, הוא אמר: 'מה פתאום מירי אלוני?' לא התלבש לו עם התדמית שלי, 'שיר לשלום' ורצח רבין. בסוף שכנעו אותו לתת לי להיבחן. לפני האודישן עשיתי תחקיר מעמיק על אמא שלו באינטרנט. אני מזל גדי, יסודית. באתי לאודישן עם פאה ששכרתי, הייתי לבושה כמו אמא שלו ודיברתי במבטא הונגרי כמו שהיא מדברת. בסוף האודישן אדיר ליווה אותי למעלית ואמר לי שהתפקיד שלי. את מריאן מילר, האמא האמיתית שלו, פגשתי בפרמיירה. היא ניגשה אליי ואמרה לי במבטא הונגרי: 'מירי, מרצדס נשאר מרצדס, לא חשוב השנתון'. מאז אנחנו חברות בווטסאפ, מחליפות בדיחות. היא אישה אדירה. לא סתם יצא לה בן אדיר כזה".
צפו בשתי האמהות יחד בפרמיירה:
בתור מי שרגילה להופיע כל הזמן, איך הסתדרת בלי הופעות בחודשיים וחצי האחרונים?
"בחודש שעבר הזמינו אותי להופעת מרפסת בנתניה, יוזמה של ראשת העיר מרים פיירברג. היה ערב קסום; וביום הזיכרון הופעתי בטקס גדול בזום. בשאר הזמן אני רואה טלוויזיה בלי סוף. בעיקר אוהבת דוקו ותוכניות תחקיר כמו 'זמן אמת' ו'המקור'".
יצא לך לראות את התחקיר ב"המקור" על שולי רנד?
"דווקא זה פחות עניין אותי. אני לא אוהבת להיכנס בתוך זוגות. כשזה מגיע לטלוויזיה, כל אחד עושה הצגות ומקצין. אני לא אוהבת לחטט".
את מדברת מניסיון. גם סביב החיים שלך אוהבים לחטט.
"אין אמן שלא מחטטים בחיים שלו. אם לא היו מחטטים, סימן שאני לא מעניינת. אני לוקחת את זה כחלק מהמקצוע".
נפגעת בזמנו כשאמרו שאת מקבצת נדבות בנחלת בנימין?
"מי שקורא לזה קיבוץ נדבות, הוא סתם שמוק שלא אוהב אותי. אני באה לשם עם ציוד הגברה יקר שרכשתי במיוחד, מקשטת את הבמה עם פרחים ומארגנת סביבי כיסאות לקהל המבוגר ושמשיות לצל בקיץ. זאת ממש הפקה קטנה שאני משקיעה בה כסף. בארץ יש סטיגמות. חושבים שאם היא שרה ברחוב, אז אין לה מה לאכול או שהלך לה הקול, ואז הם שומעים את העוצמות שלי ואוכלים את הכובע. המופע הזה הוא שליחות בשבילי. אני צובעת את הרחוב ועושה שמח. זאת מצווה גדולה. יש אנשים שנהנים מהמופע שלי ושבחיים לא יראו את הזאפה מבפנים".
איך מופע החוצות הזה נולד בעצם?
"הרעיון התחיל כשחייתי בברלין בתחילת שנות האלפיים. ראיתי שם הופעות רחוב והוקסמתי. יש שם כיכר גדולה, אירופה סנטר, ומופיעים בה אמנים יוצאים מגדר הרגיל מכל העולם, אמנים מעולים שאין להם שום בעיה לעמוד בכיכר ולשיר. כבר בברלין, בימים פנויים, הייתי לוקחת גיטרה, נכנסת לפאבים ולמועדונים קטנים ושרה שירים בספרדית, ביידיש ובאנגלית. כשחזרתי לארץ, ב-2003, הייתה הפגנת מחאה גדולה של האמנים בעקבות קיצוץ בתקציב למוסדות התרבות – מחאה שנשארה רלוונטית גם היום – ואני, בתור אמן פרטי שלא נהנה משום סבסוד, החלטתי לצאת בהפגנת מחאה אישית. זה התחיל כמחאה, אבל התאהבתי במפגש הבלתי אמצעי עם הקהל, ואני ממשיכה עם זה עד היום".
למה בחרת דווקא בנחלת בנימין?
"אחרי שלוש שנים וחצי בברלין לא ממש הכרתי את הסצנה התל-אביבית, כי היא השתנתה. בהתחלה הלכתי לכיכר דיזנגוף, וזאת הייתה נפילה: כל התקשורת באה לצלם אותי, אבל לא היה קהל. אחר כך ביררתי איפה יש אקשן, וסיפרו לי על יריד האמנים בנחלת בנימין. מהרגע הראשון שהגעתי לשם, התקבץ סביבי המון קהל. הראשונים שקיבלו את זה באהבה, היו הצעירים. דווקא לקהל המבוגר, שמכיר אותי, היה קשה. ראיתי אנשים שעברו ועשו פרצופים: 'אוי ואבוי', 'מה קרה לה' – אני רואה הכל. עם השנים מופע החוצות שלי נהפך למוסד תרבותי בתל אביב. קבוצות של תיירים מכל העולם מגיעות במיוחד כדי לשמוע אותי".
את חושבת שבעקבות משבר הקורונה יהיו עוד אמנים בארץ שילכו בעקבותייך ויאמצו את הקונספט של מופעי רחוב?
"בתקופת הקורונה אמנים גילו את הקסם שבמופע הרחוב. אם בתחילה הסתכלו עליי בעין עקומה, היום הם אומרים: 'רק תן לי לשיר, גם ברחוב'. ואני הרי עושה את המצווה הזאת כבר 16 שנה, וזה כיף גדול".
איפה נחגוג לך בגיל 80?
"לא משנה לי איפה, העיקר שיהיו שירותים בקרבת מקום".
לסיום, איזה שיר תרצי להקדיש לעצמך לכבוד יום ההולדת?
"'לשיר עד כלות', שכתבתי לזכרה של אמא שלי, הדסה אלוני ז"ל, והלחינה נורית הירש. אמא שלי הייתה זמרת נהדרת, ואני מצטערת עד היום שלא הקלטתי איתה שיר".
למה המדינה שכחה את השיר הכי מפורסם של מירי אלוני? הקליקו על התמונה:
