מה הייתה הצעקה של רוטבליט, ולמה שכחו אותה בחגיגות ה-70

היו אלה רגעים של אושר ושל תקווה. משתתפי העצרת שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 ברחבה התל-אביבית שעדיין נקראה "כיכר מלכי ישראל", האמינו שהמדינה ניצבת בפתחה של תקופה חדשה. בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו הכיר אש"ף בישראל, המדינה הכירה בארגון כנציג הפלסטינים, והשאיפה הייתה להגיע להסדרי קבע. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אמר לקהל: "תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום, ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת הזאת, מוכיחים עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום".

אלה היו כמה מהמילים האחרונות שאמר רבין בחייו. שמעון פרס, שר החוץ בממשלתו, עמד לצידו, וכשרבין סיים לנאום, הצטרפו השניים לזמרת מירי אלוני ושרו איתה את השיר שנראה המתאים ביותר לאירוע – "שיר לשלום":

הקשיבו לביצוע המקורי:

את מילות השיר כתב שנים רבות לפני כן, בימי מלחמת ההתשה, יעקב רוטבליט, שבמלחמת ששת הימים נפצע קשה ואיבד רגל, והלחן הוא של יאיר רוזנבלום. מירי אלוני שרה אותו אז כסולנית להקת הנח"ל. ב-1969, כשהלהקה הקליטה אותו, עורר השיר מחלוקת: שני אלופים בצה"ל, רחבעם זאבי ואריאל שרון, טענו שהוא תבוסתני ואסרו להשמיע אותו אצלם בפיקוד. אלה המילים:

תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת,

לַבֹּקֶר לְהָאִיר,

הַזַּכָּה שֶׁבַּתְּפִלּוֹת

אוֹתָנוּ לֹא תַּחְזִיר.

מִי אֲשֶׁר כָּבָה נֵרוֹ

וּבֶעָפָר נִטְמַן,

בֶּכִי מַר לֹא יָעִירוֹ

לֹא יַחְזִירוֹ לְכָאן.

אִישׁ אוֹתָנוּ לֹא יָשִׁיב

מִבּוֹר תַּחְתִּית אָפֵל,

כָּאן לֹא יוֹעִילוּ

לֹא שִׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן

וְלֹא שִׁירֵי הַלֵּל.

לָכֵן, רַק שִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁלוֹם

אַל תִּלְחֲשׁוּ תְּפִלָּה

מוּטָב תָּשִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁלוֹם

בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה.

תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַחֲדֹר

מִבַּעַד לַפְּרָחִים,

אַל תַּבִּיטוּ לְאָחוֹר

הַנִיחוּ לַהוֹלְכִים.

שְׂאוּ עֵינַיִם בְּתִקְוָה,

לֹא דֶּרֶך כַּוָּנוֹת.

שִׁירוּ שִׁיר לָאַהֲבָה

וְלֹא לַמִּלְחָמוֹת.

אַל תַּגִּידוּ יוֹם יָבוֹא –

הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם!

כִּי לֹא חֲלוֹם הוּא

וּבְכֹל הַכִּכָּרוֹת

הָרִיעוּ לַשָּׁלוֹם!

יאיר רוזנבלום. השורה הראשונה מזכירה את המחזמר "שיער"(צילום: משה מילנר, לע"מ)

ההמנון של תנועות השלום

בשורה הראשונה, "תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת", מזכיר "שיר לשלום" את השורה "Let the Sunshine in" (בתרגום של אהוד מנור: "תנו לשמש יד") מתוך המחזמר "שיער", שהוצג לראשונה בארצות הברית ב-1967. "שיער" היטיב לבטא במילות השירים, בעלילתו ובמוזיקת הרוק שלו את עמדותיהם של ילדי הפרחים של שנות ה-60, שדגלו בשלום, בשוויון, באהבה, בחופש ובאחווה והביעו התנגדות נמרצת למלחמת וייטנאם. ב"שיער" מתלבט צעיר אמריקאי אם להתגייס לצבא, כפי שדורשים הוריו, או לשרוף את הצו, כפי שעשו חבריו. חברו מתגייס בטעות במקומו - ונהרג בווייטנאם.

"שיר לשלום" מבכה את הצעירים שנהרגו וקובע בכאב כי מבחינתם אין ערך בתפילות. הם גם אינם יכולים לשמוע את שמחת הניצחון או את שירי ההלל ששרים להם: אין טעם בכל אלה, כי אין בכוחם לשוב ולהחיות את המתים. מה, אם כן, נדרש? השיר מבהיר את התשובה במדויק: יש להימנע ממלחמות. במקום להתפלל או להלל את ההרוגים, מוטב למנוע את מותם, ולכן רק קול אחד צריך להישמע: הקריאה הרמה לשלום.

לא רק את "שיער" מזכיר השיר, אלא גם את יצירתו של חנוך לוין מאותן שנים. למשל, שיר מתוך הרוויו הסאטירי "מלכת אמבטיה" (שחולל סערה ציבורית והורד מהבמה אחרי 19 הצגות בלבד): "אבי היקר, כשתעמוד על קברי/ זקן ועייף ומאוד ערירי,/ ותראה איך טומנים את גופי בעפר/ ואתה עומד מעליי, אבי,/ אל תעמוד אז גאה כל כך". עוד פונה לוין מפיו של הבן אל האב ואומר לו: "ואל תאמר שהקרבת קורבן,/ כי מי שהקריב הייתי אני,/ ואל תדבר עוד מלים גבוהות/ כי אני כבר מאוד נמוך, אבי". לא קשה לראות את הדמיון בין דבריו של רוטבליט לאלה של לוין: בשניהם "דוברים" ההרוגים, המתקוממים נגד שירי ההלל המושמעים לזכרם. אצל לוין הבן פונה אל האב השכול ומזכיר לו מי באמת איבד הכל. לוין מסיים את שירו במילים "בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי". רוטבליט, לעומתו, אינו מתמקד בכעס או במרירות: הוא פונה אל כולנו, אל כל מי ששומע את השיר, ובשם הנופלים מבקש מאיתנו לשנות את המצב, לפעול. "הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם", הוא קורא, "הָרִיעוּ לַשָּׁלוֹם" - וקובע שאפשר לעשות זאת, שלא מדובר בחלום.

הקשיבו לשיר של לוין:

לא מפתיע ש"שיר לשלום" נהפך למעין המנון של תנועות השלום הישראליות. תנועת שלום עכשיו אימצה אותו, ושרו אותו בעצרות ובהפגנות, לעיתים לצד גרסה ערבית. אבל איך אפשר להסביר את ההתנגדות לשיר? הרי "שלום" הייתה במשך שנים רבות המילה הראשונה שילדים בכיתה א' למדו לקרוא ולכתוב. השלום היה שאיפה לגיטימית, מובנת מאליה (שאפשר להבחין בה מעצם מילת הברכה העברית: "שלום"). האם אפשר להעלות על הדעת שמדינת ישראל החליטה להיפרד מהשאיפה?

כותרתה של עצרת השלום שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 הייתה "כן לשלום, לא לאלימות", והציבור ביקש לחזק את ידיו של ראש הממשלה, שכינה את עצמו בנאומו "חייל של שלום" - אבל בתום העצרת קיפדו שלוש יריות אקדח את חייו של רבין, ודומה כאילו היריות ההן קבעו: "לא לשלום, כן לאלימות".

כדאי לזכור את כל אלה דווקא השבוע, כשישראל חוגגת 70 שנה לעצמאותה. השלום נראה רחוק מתמיד. כשביקש משרד התרבות לבחור שיר שיוביל את החגיגות, הוא לא בחר בזה של רוטבליט ורוזנבלום, הקורא לשלום, אלא בשיר אחר, "הללויה", שכולו רק הלל ושבח. את השאיפה לשלום השאירו בצד.

______________________________________________________

 יאיר רוזנבלום הלחין שיר חשוב נוסף, שהשבוע בוודאי יושמע הרבה ברדיו. הקליקו על התמונה:

אלדד קרוק ז"ל. "זה הילד, העלם הרך". הקליקו על התמונה (צילום: באדיבות ארכיון שפיים)