אח אחד השתלט על שוק הקולינריה הירושלמי, ואח אחר משתלט על שוק האוכל בלונדון: זה המצב כרגע במשפחת גרניט מירושלים, והוא בהחלט לא רע. את האח הבכור, אסף, אתם כבר מכירים, ועכשיו תורו של השני, איל, לעשות כותרות. זה קרה לו בעקבות תחרות צילום של ירקות, פירות ופרחים בשם "קובנט גארדן ויטרינה 2019", שנערכה בלונדון, ובה זכה צילום שלו במקום הראשון. הצילום המנצח, "טבע דומם פירות הדר", זכה מבין 70 צילומים, והדפס ענק שלו יפאר בשנה הקרובה את החזית של השוק הלונדוני ניו קובנט גארדן. את התחרות יזמה לפני שלוש שנים חברת הנדל"ן שבנתה את השוק המחודש, VINCI St Modwen, וגרניט הוא הישראלי הראשון שזוכה בה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- למה שכחו את צילה דגן, מהזמרות הישראליות הגדולות של שנות ה-70
גרניט (40) עדיין נרגש מאוד מהחוויה. "טסתי ללונדון עם אשתי הדס", הוא מספר, "ועשו לנו סיור בשוק בחמש וחצי בבוקר. היה מדהים לראות איך הכל שם עובד כל הלילה כדי שהסחורה תגיע מכל העולם טרייה לצרכנים בבוקר. אפילו גילינו שם בחור ישראלי שמוכר פרי מוזר שלא הכרתי, ושמו 'בודהה פינגרז'. הלוואי שהיה קל להשיג פירות מיוחדים כאלה, שמגדלים בארץ, גם בשווקים בישראל. אחרי הסיור חשפו בפניי את מה שעשו עם הצילום שלי, ונפלה לי הלסת: זה חזק מאוד לראות עבודה שלך בגודל של כמעט 100 מ"ר".
באותו ערב התקיים אירוע לכבודו בבית קפה סמוך, ואחד האורחים היה אחיו הגדול – אסף גרניט, שבעצמו זוכה להצלחה בלונדון בשנים האחרונות כשותף וכשף במסעדות בעיר. "אסף בדיוק הגיע ברכבת מפריז. הוא ממש התרגש", מספר אחיו הצעיר.
אז אח אחד הוא שף וסלב, ואח שני זוכה בתחרות של צילום מזון. די מתבקש שתשתפו פעולה, לא?
"יש דברים שלא כדאי לערבב. יצא שעבדנו יחד כמה פעמים, אבל אנחנו לא חושבים שזה מתאים לשלב משפחה ועבודה. יש בינינו דמיון פיזי, ויש לנו גם קול מאוד דומה, אז כשהיינו נערים, היינו לפעמים עובדים על אנשים בטלפון שאני זה הוא, או להפך. אבל ההצלחה של אסף היא שלו, ואני לא מסתובב עם שלט שאני אח-של. הרבה אנשים עושים את ההקשר לבד, וקורה לי הרבה שמזהים ומבקשים ממני לעזור עם מקומות למסעדה שלו, מחניודה. גם מההורים שלנו מבקשים את זה כל הזמן".
להורים של השניים, מתברר, היה תפקיד מרכזי בהפקת הצילום הזוכה, עד כדי כך שבשלב מסוים הם חששו להסתבך עם הרשויות. "היו לי בערך שבועיים להרים את הצילום", מספר גרניט. "שבוע קודם לכן בדקתי בשווקים בירושלים וראיתי המון תפוזים טובים שחשבתי שאפשר לעבוד איתם, אבל כשהלכתי לקנות תפוזים בפועל, פתאום לא היו שם תפוזים או קלמנטינות שנראו נורמלי: כולם היו צהובים או ירוקים, לא כתומים, כי זה בדיוק היה בין העונות. נכנסתי ללחץ מטורף. ניסיתי בשווקים, בדוכני מיצים; בלחץ השגתי שמונה תפוזים שנראו טוב, מאבא של בעל דוכן מיצים; אבל הייתי צריך הרבה יותר להפקה הזו. בסוף ההורים שלי הביאו לי מזוודה עם 20 ק"ג תפוזים מפריז. אחרי שסיפרתי את זה בכתבה ששודרה בטלוויזיה, במשרד החקלאות כתבו עליי בפייסבוק: 'ברכות על הזכייה, אבל דיר באלק, זה אסור'. הרי אסור להכניס פירות לארץ ללא פיקוח. אפשר להגיד שזו הייתה הפקה בינלאומית: התפוזים הגיעו מפריז, הצילומים נעשו בישראל בהתבסס על סט תמונות שצילמתי בעבר בברלין, והתחרות נערכה בלונדון".
לא יודע איך לא קרה לי כלום
האהבה לצילום, מספר גרניט, מלווה אותו מאז הילדות. "מגיל עשר אני זוכר את עצמי לוקח מצלמה, מצלם כל מיני עצמים שהיו בבית, בודק איך הם נראים מבפנים, ומשחק עם אור", הוא אומר. "כשהייתי בן 14, זוג חברים אמריקאים של אבא שלי השתקעו לתקופה בישראל. בן הזוג הגיע לעבוד כצלם ב'ג'רוזלם פוסט', ואשתו לקחה שיעורים בעברית באולפן. עשינו עסקה, שאני עוזר לאישה עם שיעורי שיחה בעברית, והוא עוזר לי עם כמה שיעורי צילום. אחר כך, בתיכון, צילמתי את ספר המחזור של בית הספר".
המעבר מצילום חובבני למסחרי הגיע בעקבות חוויה קשה במיוחד: מתקפת טרור על מדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997, שגרמה למותם של חמישה ישראלים. "הייתי אז לפני הצבא ועבדתי בחנות ספרים במדרחוב", מספר גרניט. "30 מטר מהמקום שבו עמדתי, היה מחסן של החנות, ולא רחוק משם היה פיצוץ. האינסטינקט שלי היה להתחיל לצלם ולתעד את האירוע. בדיעבד אני חושב שזה היה פילטר שבו השתמשתי כדי לא לחוות את הדברים במציאות האישית. אחר כך ראיינו אותי ב'ערב חדש' בתור מי שהיה עד לפיגוע, והזכרתי שאני צלם. צלם של 'ידיעות אחרונות' שהיה באזור שמע את זה וקנה ממני נגטיבים, ולמחרת נכנסו כמה תמונות שלי לעיתון. זו הייתה הפעם הראשונה שמכרתי תמונה שצילמתי".
אחר כך הוא התגייס לחיל האוויר, וחודשים אחדים אחרי שחרורו שוב נכח במדרחוב הירושלמי, ושוב נקלע לזירת פיגוע. זה קרה ב-1 בדצמבר 2001. שני מחבלים מתאבדים פוצצו מטעני חבלה, וזמן קצר לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת ברחוב סמוך. 11 בני אדם נרצחו. "הלכתי לשתות בירה עם חבר", נזכר גרניט. "החבר נפצע, התרסקה לו היד; אני השתטחתי על הרצפה מתוך אינסטינקט, ואני לא יודע איך לא קרה לי כלום, כי היינו ממש קרובים לאחד המחבלים. פיזית, יצאתי מזה בסדר, אבל אחרי שזה קרה שוב, הייתי במצב נפשי לא טוב. מכיוון שאת האירוע הראשון הדחקתי, הכל צף פתאום, וכבר לא ידעתי להגיד איזו תמונה עולה לי מאיזה אירוע. הייתי מבולגן, הכל התערבב לי בראש, וגם הלכתי לטיפול. כשהייתי עובר במדרחוב אחר כך, לא הייתי מסוגל להסתכל על המדרכות".
להשתחרר מכל הרע הזה
עם שחרורו מצה"ל החל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול, אבל החליט לא להמשיך. במקום זאת, הוא ארז את מטלטליו ונסע ללמוד צילום במדריד. גרניט הבין: זה התחום שבו הוא רוצה להתמקד. "זו הייתה חוויה חזקה להיות שם סטודנט", הוא אומר, "וזה גם שיחרר אותי מהפיגועים וכל הרע הזה". שלוש שנים לאחר מכן חזר לארץ, ואחרי שבע שנים נסע שוב, הפעם לברלין, הפעם עם אשתו הדס, חוקרת ומורה למוזיקה. לפני שלוש שנים חזרו לארץ. "חזרנו בגלל הלימודים שלה וגם משום שתכננו להביא ילד ורצינו לגדל אותו כאן", מסביר גרניט.
היום הם הורים לרפאל בן השנתיים וגרים במושב גבעת יערים, לא רחוק ממבשרת ציון, עם כלב ושני חתולים. גרניט מצלם כיום מזון, מוצרים שונים, אדריכלות, דיוקנאות, ויש לו סדרות של צילומים אמנותיים. "בספרד נחשפתי המון לאמנות ולציור", הוא אומר. "כשהייתי מסיים יום לימודים במדריד, הייתי הולך ישירות לספרייה של מוזיאון ריינה סופיה, ובמשך שעות מסתכל על יצירות של גויה ופיקאסו".
הוא גם מלמד צילום במרכז פוקוס בירושלים ובחברה המציעה טיולי טבע וצילום ברחבי העולם. "יש היום קצת זילות ביחס לצילום", טוען גרניט. "לכולם יש מצלמה בטלפון הנייד, וכולם חושבים שהם יכולים להיות צלמים. מצד שני זה העידן הכי חזותי אי פעם, מה שמאוד מקדם את התחום אבל גם מקשה להתבלט. אם הייתי צריך לתת טיפ לצלמים, הייתי מציע להם להישאר נאמנים לקול הפנימי שלהם: להיות ייחודי כל הזמן, גם כשנתקלים במכשולים. זו הדרך היחידה לבלוט. אני מצלם 30 שנה, 12 מתוכן לפרנסתי, ורק עכשיו זכיתי בפרס. לוקח זמן לקבל הכרה".
למה דלית שחם הפסיקה לצלם חדשות? הקליקו על התמונה:
