הסופר אברהם בלבן תיאר לפני כשנה במדורו "רשימות תל-אביביות" ב"הארץ" ביקור שלו בחנות הספרים המשומשים של יעקב קצמן ברחוב דיזנגוף בתל אביב. קצמן, אדריכל במקצועו, גר בראשית שנות ה-80 בבניין שאליו עברה הזמרת צילה דגן עם בנה גיא. השכנוּת הובילה לרומן, לנישואים ולבת משותפת, ובשיחתו עם בלבן התוודה קצמן כי צילה דגן הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו. צילה דגן גם הייתה, לטעמם של החתומים מעלה, אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לשירה העברית ולפופ הישראלי בשנות ה-70. כיום היא לא כל כך מוכרת, אולי אפילו נעלמה מהתודעה, ובוודאי אינה מוזכרת בנשימה אחת עם הזמרות הישראליות "הגדולות" למרות כישרונה הגדול.
צילה דגן נולדה בפולין ב-1946 בשם צלינה קויבסקי ועלתה לארץ בסוף שנות ה-50. היא גרה עם משפחתה בנהריה, ובנעוריה התגלתה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות", שהייתה מעין "כוכב נולד" של שנות ה-60. בצבא שירתה בצוות הווי של הנח"ל ושרה לצידה של אופירה גלוסקא את "חורשת האקליפטוס" הקנוני של נעמי שמר. מיד אחרי שחרורה הצטרפה ללהקת פיקוד דיזנגוף, שהייתה מעין להקה צבאית במתכונת אזרחית, ובה היו חברים גם ששי קשת, יהודה ברקן, אריה מוסקונה ועוד. ללהקה כתבו טובי היוצרים של ראשית שנות ה-70 (קובי אשרת, יעקב רוטבליט, שלום חנוך), וחלק משיריה ("העולם כולו נגדנו", "טרזן על העצים") נהפכו ללהיטים. זה היה פופ ישראלי קליל שהבליח לרגע, נעלם בהמשך שנות ה-70 והציע סוג אחר של הגשת שיר. באותה תקופה התרגשה על המוזיקה הישראלית צרה חדשה: ערב שירי משוררים, שהופק על ידי גלי צה"ל והיה כבד-ראש ונפוח מחשיבות עצמית. בינו לבין הפופ הקליל התבלטו שלוש זמרות בעלות קולות ייחודיים, שהעלו את הפופ דרגה אחת למעלה בלי לחטוא בנפיחות המעיקה של המוסד הגל"צניקי ההוא - שולה חן, רותי נבון וצילה דגן. חן הייתה זמרת הפופ האולטימטיבית. נבון הייתה זמרת נשמה של ממש, רק לבנה, ובעברית. צילה דגן הייתה זמרת עם סגנון משל עצמה.
ב-1970 היא הקליטה את אלבום הסולו הראשון שלה, ובו, בין השאר, השיר "ולא היה בינינו אלא זוהר", שהלחין דני ליטני למילותיה של לאה גולדברג (ראו סרטון בראש הכתבה), ושירי מופת אחרים, כמו "כוכבים בדלי" מאת עקיבא נוף ואורה סופר, שאותו ביצעה לראשונה בפסטיבל הזמר 1970 (ראו תמונה נדירה למעלה).
צפו בביצוע מאוחר יותר של השיר:
לטעמנו, "ולא היה בינינו אלא זוהר" הוא השיר היפה ביותר שנכתב בשפה העברית, ושווה להתעכב עליו. אולי אפילו שווה לכתוב עליו ספר. בארץ לא נוהגים לכתוב ספרים שעוסקים בשיר אחד בלבד – בחו"ל עשו את זה עם "בי בופ א לולה" של ג'ין וינסנט ועם שירים של ריצ'רד הקטן – אבל אילו היה מוסד כזה כאן, ניתן היה לנתח, ללטף ולבחון ביד אוהבת כל פינה בשיר הנפלא הזה, שזכה לביצוע מדהים גם של מלחינו.
"ולא היה בינינו אלא זוהר", בעיבוד המקורי של אלברט פיאמנטה, הוא מופת של הפקת שיר, החל מהפתיחה הסוערת של כלי הנשיפה, הרפרוף של הקלידים לכל אורך השיר והבס שמטיל צל על היצירה הקטנה הזו. דגן מתגלה כאן במלוא גדולתה הווקאלית, ולא רק בזכות הקול הענוג, הנקי, אבל בעל הנוכחות הכבירה. יש נקודה בשיר, "את זרועך נשאת, התזכור?", שבה השירה הופכת למעין ריחוף ומשקיפה ממעל בסוג של התרוממות רוח, כמעט תפילה, בשילוב של "פתיחת מנועים" ועוצמה יוצאת דופן. יש שירים כאלה. "Try a Little Tenderness" של אוטיס רדינג הוא כזה: שירה כמעט מהורהרת שהופכת לפתע לזעקה גדולה. אם נלך קדימה, גם "This Is the One" של הסטון רוזס הוא כזה. אין ספק שצילה דגן נמצאת בחברה טובה.
למרבה הצער, השירה האדירה ויופיים של השירים לא הפכו את דגן לכוכבת. למרות זאת, היא הייתה נוכחת בעולם הבידור הישראלי במשך רוב שנות ה-70, וזאת בזכות השתתפותה בפסטיבלי זמר למיניהם ובפרויקטים רבים – מה שקראו אז "ערבי בידור" – כמו "ייאוש יושב על ספסל", משירי ז'אק פרוור, עם יאיר קלינגר ודני מסנג (עוד זמר כישרוני שנעלם), ו"תפוח זהב", משירי סשה ארגוב. דגן גם השתתפה בתוכניות רדיו רבות ו"חטאה" בהופעות בערבי שירי משוררים. את זיקתה לפופ עדכני של יוצרות אמריקאיות מאותה תקופה ביטאה באלבומה השני, מ-1977, שהתבסס על שירים של קרול קינג בתרגום לעברית. פן נוסף של עשייתה היה החייאה של שירים יידיים קלאסיים וביצועם בעברית, כפי שעשתה בתוכנית הרדיו "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים ביידיש שתירגם יעקב שבתאי. אחת ההצלחות האחרונות שלה הייתה האלבום "ארץ טרופית יפה", שהחל כתוכנית רדיו וכלל שירים ברזילאיים שתורגמו לעברית בידיו האמונות של אהוד מנור ז"ל וזכו לביצועים הרמוניים סוחפים. לצד דגן הופיעו מתי כספי, קורין אלאל, יהודית רביץ, הפרברים ויוריק בן דוד:
בין לבין, היא גידלה את בנה גיא, מנישואיה לשחקן עזרא דגן, ואת בתה נועה, מנישואיה לקצמן. משנות ה-80 ואילך לא הצליחה לשחזר את ימיה הגדולים ולא חזרה להופיע בתדירות ובהצלחה שהיו מנת חלקה בתחילת הקריירה. את שנותיה האחרונות הקדישה לציור, ומדי פעם הופיעה עם בנה גיא, שהיה למוזיקאי בזכות עצמו. באפריל 2004 נפטרה ממחלת הסרטן, כשהיא בת 57 בלבד. לאחר מותה הוציא גיא דגן את האלבום "יין ודבש", שכלל שירים שהקליטה בשנתיים האחרונות לחייה, בהם דואטים איתו. בני המשפחה ממשיכים לנסות להחזיר את שמה לתודעה ומוציאים אוספים משיריה – וטוב שכך: מגיע לצילה דגן שיזכרו אותה.
השיר המפורסם ביותר של צילה דגן הוא פרי עטה. הקליקו על התמונה:
