"אחינו הקטן" של נעמי שמר
נחבא אל הכלים - ופורח על הבמה

כשהוא עבר תאונה, היא נחלצה לעזרתו. כשהתפרסמה, לקחה אותו לפרמיירות והתייעצה איתו. ויש לו מקום גם בשיריה. יענקל'ה ספיר (80) מכינרת, ראיון נדיר

אריאל קרס

|

09.09.18 | 00:04

יענקל'ה ספיר בביתו שבקבוצת כינרת. "עבדתי ברפת 53 שנים, ואז עגל תפס אותי, שבר לי שלוש צלעות וגמר לי את הקריירה ברפת" (צילום: אפי שריר)
יענקל'ה ספיר בביתו שבקבוצת כינרת. "עבדתי ברפת 53 שנים, ואז עגל תפס אותי, שבר לי שלוש צלעות וגמר לי את הקריירה ברפת" (צילום: אפי שריר)
עם אחותו הבכורה, נעמי שמר ז"ל. "היא הייתה ברדקיסטית. גם לצבא היא לא התאימה. היא אפילו ישבה יום אחד בכלא"  (צילום רפרודקוציה: אפי שריר)
עם אחותו הבכורה, נעמי שמר ז"ל. "היא הייתה ברדקיסטית. גם לצבא היא לא התאימה. היא אפילו ישבה יום אחד בכלא" (צילום רפרודקוציה: אפי שריר)
ספיר בהלוויה של שמר, יוני 2004, בין בעלה, מרדכי הורוביץ, לבנה אריאל. למטה: שמר מבצעת את השיר "אחינו הקטן" שכתבה עליו (צילום: אפי שריר)
ספיר בהלוויה של שמר, יוני 2004, בין בעלה, מרדכי הורוביץ, לבנה אריאל. למטה: שמר מבצעת את השיר "אחינו הקטן" שכתבה עליו (צילום: אפי שריר)

בירידה לכיוון הכינרת מכיוון בקעת יבנאל ביום חם של סוף הקיץ הנוף כבר צהוב, אפוי היטב, אחרי שהשמש חיממה את הארץ ללא הפסקה במשך ארבעה חודשים. מעל הכינרת הכחולה ועמק הירדן תלוי אד. אזור דרום הכינרת היפהפה הוא אמנם כפרי, אבל מיושב בצפיפות כמעט עירונית. בנוף הפסטורלי והמיוחד הזה שוכנת קבוצת כינרת, שאליה עלו מליטא, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, רבקה ומאיר ספיר. שלושה ילדים נולדו להם: נעמי, רות (רותיק) ויעקב (יענקל'ה). הבכורה, נעמי שמר, עברה לגור בתל אביב והייתה לאחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות הישראלית לדורותיה; השניים האחרים נשארו בצפון.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

לאחות רותיק נוסבאום יש מקום חשוב ביצירתה של שמר: "על כל אלה", מהשירים המפורסמים ביותר של כלת פרס ישראל, נכתב עבורה במטרה לנחם אותה אחרי שהתאלמנה. האח יענקל'ה ספיר נחשף פחות, והוא אפילו לא הסכים לתרום את חלקו לביוגרפיה של שמר "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שיצאה לפני כשנה. ספיר (80) - נשוי לזהבה, אב לחמישה וסב ל-15, כולם בכינרת - הוא אדם צנוע ונחבא אל הכלים, אבל מתברר שגם לו יש חלק ברפרטואר של אחותו: היא הזכירה אותו בשירים ("בקיץ, בקיץ, אחינו הקטן"; "שמע כל זאת אחי הטוב באוהל סיירים" מתוך "היי טיריליי"), והוא אוהב לבצע את שיריה על הבמה. "יענקלה הופך לאדם שונה כשהוא על הבמה", אומרת אשתו זהבה. "הוא עד היום עולה לשיר במועדוני הזמר, פה בעמק, עם שרה'לה שרון".

 

צפו בו שר את "יש לי חג" עם בתו נירה:

 

 

אחותי שמרה עליי

 

כינרת הוא מהקיבוצים הוותיקים בארץ – בן 105 שנים – והפגישה עם יענקל'ה ספיר, אשתו זהבה ובתם נירה מתקיימת בביתם הקיבוצי הצנוע, על קפה ועוגה, כמקובל בארוחת הארבע הקיבוצית מאז ומעולם. הוא לבן שיער, גבוה, רזה ובעל הומור דק וחריף. להתראיין הוא ממש לא אוהב, אבל בסוף מתרצה ומתיישב על הספה. "נולדתי בבית החולים שוויצר בטבריה", מספר ספיר, "וכמו כל ילדי כינרת, למדתי בבית החינוך המשותף בדגניה, ואחר כך בבית ירח. אחותי נעמי הייתה גדולה ממני בשמונה שנים. כשהייתי בכיתה א', היא כבר הייתה בכיתה ט', אבל תמיד שמרה עליי. פעם הייתה לי תאונה: בזמן משחק התנגשתי בילד אחר, חטפתי מכה חזקה וירד לי דם מהפה. היא מיד גייסה ילד גדול מהכיתה שלה שייקח אותי על האופניים שלו למרפאה. הוא הרכיב אותי מלפנים, על הרמה, והסיע אותי למרפאה. אני זוכר עד היום איך הוא התנשף והזיע עליי עד שהגענו".

 

"בזמן משחק התנגשתי בילד אחר, חטפתי מכה חזקה וירד לי דם מהפה. נעמי מיד גייסה ילד גדול מהכיתה שלה שייקח אותי על האופניים שלו למרפאה. הוא הרכיב אותי מלפנים, על הרמה, והסיע אותי"

ב-1955 הצטרף לצוות הרפת של קבוצת כינרת, שם כבר עבדו שני בני דודים שלו. כפי שהיה מקובל פעם בקיבוצים, בטרם ההפרטה והתאילנדים, הענף שבו עבדת בנעוריך ליווה אותך כל החיים. "עבדתי ברפת עד 2008", אומר ספיר, "53 שנים, ואז הייתה לי תאונה עם עגל: הוא תפס אותי, הפיל ודחף אותי עם הראש, שבר לי שלוש צלעות וגמר לי את הקריירה ברפת".

 

לצבא הוא התגייס באוקטובר 1956, בדיוק שבוע לפני מבצע סיני, עם כושר גופני גבוה ומבנה גוף שמתאים לריצות ארוכות – דבר שנדרש בצה"ל. "נערכה בצבא תחרות ריצה של 20 ק"מ עם נשק וחגור", הוא נזכר, "השתתפו בה ארבע או חמש פלוגות של קיבוצניקים. מכל המשתתפים אני הגעתי חמישי, אבל אחרי הריצה כנראה קרעתי משהו בברך. כולם הלכו לקורס מ"כים, ואני נשארתי מאחור. למזלי, הגיע מפקד סיירת גולני ובחר בי ליחידת סיור מוצנחת. היה איתי שם הסופר והמשורר הנפלא אלישע פורת ז"ל מקיבוץ עין החורש. עברנו קורס צניחה, והצניחה האחרונה הייתה מבצעית. פיקדתי על ארבעה אנשים בצניחה בין קציעות לניצנה שבנגב המערבי. הציר היה חסר היגיון לחלוטין. היה חם ולוהט בנגב, ובסוף נשארנו עם מימייה אחת רזרבית. כשירד הערב, הבנתי שאני חייב לחפש עזרה. היה עלינו למצוא ג'ריקן עם מים, כי אחרת היינו מתייבשים. פניתי לאחד החיילים שיבוא איתי, אבל אף אחד לא היה יכול לזוז. פחדתי שכולם ימותו, אז יצאתי לבדי.

 

"הלכתי לבד כל הלילה. בבוקר, למזלי, נפלתי על החוליה של אלישע פורת, שנתן לי לשתות. את ג'ריקן המים לא מצאתי, וצמא כזה לא הרגשתי מעולם. השפתיים שלי היו נפוחות ומבוקעות. כך ניצלנו. ברבות הימים אלישע הוציא ספר בשם 'סיפורו של סייר', ואחד הפרקים, שמתייחס אליי, נקרא 'כמו איש פלאי'. כך נראיתי לו כשיצאתי מהחושך עם עלות השחר במדבר. אלישע פורת הציל את חיי, וכל השנים שמרתי איתו על קשר".

 

יענקל'ה ספיר (מימין), עם בנו איתי ואשתו זהבה אחרי מותה של נעמי שמר. "האקורדיוניסט של הקיבוץ" (צילום: עמית מגל)
    יענקל'ה ספיר (מימין), עם בנו איתי ואשתו זהבה אחרי מותה של נעמי שמר. "האקורדיוניסט של הקיבוץ"(צילום: עמית מגל)

     

    אמרתי לה שזה יהיה להיט

     

    המוזיקה תפסה מאז ומתמיד חלק חשוב במשפחה. "אמא שלנו ניגנה בפסנתר", הוא מספר. "אבא שלנו, מאיר, הביא פעם הביתה אקורדיון קטן והציע אותו לנעמי, אבל היא לא רצתה אותו. היא העדיפה ללמוד לנגן בפסנתר. יצא שאני לקחתי את האקורדיון הזה, ונהייתי אקורדיוניסט חובב".

     

    "הוא מצטנע", מתערבת אשתו זהבה. "למעשה, הוא הפך לאקורדיוניסט של הקיבוץ במשך הרבה מאוד שנים. עד היום הוא שר ומרים את הקהל".

     

    "הייתי מנגן לא רק בקיבוץ", מגלה ספיר. "כל יום שישי הייתי נוסע לאיזה אירוע". גם ילדיו למדו נגינה. "בקיבוצים של פעם כל הילדים היו לומדים לנגן", אומרת הבת נירה, שמנגנת בפסנתר ושרה.

     

    ואיך הייתה נעמי שמר בילדותה ובנעוריה? "ברדקיסטית", אומר אחיה הקטן. "גם לצבא היא לא התאימה. היא אפילו ישבה יום אחד בכלא. הכניסו אותה לכלא צבאי מתקופת הבריטים, ואבא שלנו הלך לשחרר אותה משם". אחרי השירות הצבאי ביקשה ללמוד מוזיקה באקדמיה בירושלים, אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ – הכל צריך לקבל אישור של האסיפה. "אסיפת הקיבוץ לא רצתה לאשר לה את הלימודים", נזכר ספיר, "אבל אישה אחת בשם שרה אביגור קמה ושכנעה את האסיפה שנעמי צריכה ללכת לאקדמיה".

     

    כשהוא נשאל אם זכור לו השיר הראשון שהיא כתבה והלחינה, הוא משיב מיד: "בוודאי. זה היה לעצרת של בני איחוד הקבוצות והקיבוצים", ומיד מתחיל לשיר: "אנחנו נוער האיחוד/ כולם ביחד – וגם לחוד/ אנחנו נוער טוב מאוד/ יודעים לשיר ולרקוד".

     

     

    "השירים הראשונים שנעמי כתבה היו שירי ילדים", הוא מספר. "אחרי זה הגיע המחזמר 'חמש חמש' וכן הלאה". ואיך הוא השתלב בקריירה שלה? עד כמה היה מעורב? "היא הייתה לוקחת אותי לפרמיירות – למשל, לפרמיירה של התרנגולים. השירים היו פשוט נהדרים. מאחורי הקלעים פגשתי את המלחין סשה ארגוב ושאלתי אותו: 'מאיפה אתה מוציא מנגינות נהדרות כאלה?' הוא רק הצביע על הכיס האחורי שלו, כאילו שהוא מוציא את המנגינות הנפלאות שלו מהכיס.

     

    "נעמי גם הייתה לפעמים משמיעה לי שיר חדש לפני שהייתה מפרסמת אותו. אני זוכר, למשל, שהיא זמזמה לי בדרך לחנוכת אולם התרבות בכינרת, אולם בן ציון, שיר שעוד לא ביצעו אותו בשום אירוע – 'ירושלים של זהב'. מיד אמרתי לה שזה יהיה להיט. בשביל השיר 'מצעד האביב' היא הייתה צריכה שמות של כל מיני מקומות בארץ, מהצפון עד הדרום, ובגלל שהייתי סייר מנוסה, נתתי לה נקודות ציון על הציר: 'על פסגת הר השלג/ נעלה ביום כחול/ וישר לאיילת/ נתגלגלה במשעול/ בחצר בחולתה/ על הדשא נירדם/ ומשמה למטה/ נתקדם עם הירדן' וכן הלאה".

     

    כיום יש בקבוצת כינרת בית מיוחד – בית שפרירי – שבו מונצחת שמר. זהו "בית חלומותיי אשר בראש גבעה", שהפך לאחר מותה, ובהתאם לבקשתה, לחדר המוזיקה של ילדי הקיבוץ. ניתן להתרשם בו ממוצגים הקשורים ליצירתה, כולל הפסנתר הראשון שבו ניגנה והלחינה. "זה הבית שסבא וסבתא שלי גרו בו", אומר ספיר. "מגיעים לשם הרבה אנשים, ויש צוות שלם של תיירות שמתעסק בזה. אני לא מעורב".

     

    ______________________________________________________

     

    גם לה יש אח מפורסם. הקליקו על התמונה:

     

    "הוא גרם לי ללמוד מעצמי ומהטעויות שלי". הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)
    "הוא גרם לי ללמוד מעצמי ומהטעויות שלי". הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד