אנשים

לאה גולדברג: "אבי חלה בשיגעון, ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים"

היא נחשבת לאחת היוצרות העבריות האהובות בכל הזמנים, אבל בחייה האישיים לא ידעה אהבות רבות. לצד ההצלחה המקצועית היו בעיקר כאבים, ייסורים ובדידות

עופרה עופר אורן

|

08.11.15 | 09:15

לאה גולדברג. התעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה (צילום: cohen fritz, לעמ)
    לאה גולדברג. התעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה(צילום: cohen fritz, לעמ)

     

    לאה גולדברג, משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית, נולדה ב-1911 ונפטרה ב-1970

     

    המלחמה הגדולה הסתיימה. אברהם גולדברג, הכלכלן שייסד את מערכת הבריאות של ליטא, אשתו וילדתם הקטנה בת השמונה מבקשים לחזור הביתה לקובנה מגלותם ברוסיה. במעבר הגבול הם נעצרים. חבורה של חיילים ליטאים מודיעים לאברהם על גזר הדין הצפוי לו בשל האשמת שווא שבּדו - הוצאה להורג. למחרת, ברגע האחרון, חוננים אותו. כך הם עושים שוב ושוב, יום אחרי יום: שעשוע לשעות הפנאי שמצאו להם. ביום העשירי מאבד אברהם את שפיות דעתו ומתאשפז עד אחרית ימיו. הוא נספה כנראה בשואה, עשרות שנים לאחר מכן.

     

    מהרגע שהוכנס אברהם גולדברג למוסד לחולי נפש, החלו החיים האחרים של בתו הקטנה לאה ושל צילה אמה. אצל האם היו מסירות נפש מוחלטת והקדשת כל זמנה ויכולתה לטיפול בבתה. על קברה נכתב, לבקשתה: "אמה של לאה גולדברג". אצל הבת החלו חיי התעלות הנפש, יצירה והרחבת הדעת, ועימן גם אכזבות מרות וייסורים.

     

    כבר כשמלאו ללאה גולדברג 12, כתבה: "אני חייבת להיות משוררת עברייה חשובה. אם לא, אין טעם לחיי". מאוחר יותר הצהירה: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם". אכן, אלה היו שני הנתיבים שבהם התנהלו חייה: הצלחה וכאב, יצירה וייסורים.

     

    הסבל הוליד שירים

     

    לאה גולדברג ואמה הגיעו לישראל ב-1935, אחרי שלאה סיימה את לימודיה בגרמניה, זכתה בתואר דוקטור ולימדה שנה אחת בליטא. הן גרו ביחד, תחילה בתל אביב, שם התקבלה לאה מיד לחוגי הסופרים והמשוררים – ספר שיריה הראשון, שערך והוציא לאור אברהם שלונסקי, חיכה לה כשירדה לראשונה מהאנייה – ולאחר מכן בירושלים, שם נמנתה עם מקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה.

     

    גולדברג הייתה משוררת וסופרת אהובה ופורייה. כתביה התקבצו לאחרונה בתשעה כרכים. כחוקרת ספרות ומרצה הייתה אהודה במיוחד, ורבים צבאו על הכיתות והאולמות שבהם לימדה. בחייה האישיים חוותה כאבים. היא אמנם הקפידה בלבושה, נראתה עטורה בכובעים, עדויה בשרשראות מעודנות, החזיקה תמיד פומית אלגנטית, עם סיגריה - אבל התכחשה בכל תוקף ליופייה והתעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה.

     

    כל אהבותיה, גם אלה שהתממשו לזמן קצר, הושבו ריקם. שוב ושוב התאהבה בגברים לא מושגים: מורה בבית הספר, סטודנט הודי שהתיידד איתה אבל חיזר

    בנוכחותה אחרי אחרות, חבר קיבוץ שאת כוונותיו לא הבינה, עמית שנסעה אחריו לאיטליה ומצאה אותו עם אישה. הסבל הוליד שירים ומנע את הולדת הילדים. והיא אהבה ילדים. אלה של חברותיה זוכרים אותה כדודה טובה שהקדישה להם תשומת לב וחיבה. היא כתבה כמה ספרי ילדים שנמכרים ואהובים מאוד עד היום, אחרי עשרות רבות של שנים. "איה פלוטו", "דירה להשכיר" ו"המפוזר מכפר אז"ר" ניצבים גם כיום על מדפי הספרים ברוב הבתים שיש בהם ילדים, כ-60 שנה לאחר שראו אור לראשונה.

     

    ספק אם בחירתה של גולדברג להיות אמן יוצר (בחייה הקפידה להיקרא "סופר" בלי הציון המגדרי) ולוותר על זוגיות ואמהות הייתה מודעת. אילו נשאלה, בודאי הייתה מספרת לעצמה ולזולתה שהייתה מעדיפה לממש את אהבתה. באחד משיריה כתבה לאמה: "אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ/ רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי", וסיימה אותו כך: "זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ/ וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: 'מִי?'"

     

    אין ספק שאת כל קיומה הניחה על כף אחת של המאזניים - אלה של היצירה - ולכן יש הסוברים שאת חייה קיצרה הביקורת שספגו לפתע שיריה בתחילת שנות ה-60. הקלאסיות והליריות האישית, הפשטות והענווה נראו לחלק מהמבקרים כחולשה.

     

    היא הלכה לעולמה ב-1970. בשנים האחרונות נהפכה לגיבורת תרבות. הופקו בולים על שמה. היא מופיעה על שטרות כסף. חוקרים את יצירתה, מלמדים אותה ומרבים לכתוב עליה. כה חבל שאינה יודעת עד כמה שיריה אהובים, ובכמה לבבות הם ממשיכים לגעת.

     

    עטיפות שניים מספרי הילדים של גולדברג - "המפוזר מכפר אז"ר" ו"דירה להשכיר"
      עטיפות שניים מספרי הילדים של גולדברג - "המפוזר מכפר אז"ר" ו"דירה להשכיר"

       

      השלט המתנוסס בבניין בו גרה גולדברג ברחוב ארנון בתל אביב (צילום: צביקה טישלר)
        השלט המתנוסס בבניין בו גרה גולדברג ברחוב ארנון בתל אביב(צילום: צביקה טישלר)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים