במשך 14 שנים הייתה דלית שחם צלמת חדשות: היא התרוצצה בכל הארץ עם ציוד צילום על כתפה ותיעדה את כל ההתרחשויות שיש למציאות הישראלית להציע – מהמשמחות והמשעשעות ועד לקשות והכואבות. היא ראתה מקרוב את הגאווה ואת התקווה כשצילמה מעשי גבורה והישגים יוצאי דופן, וגם את הייאוש והאימה כשהגיעה, לפעמים ראשונה, לזירות פיגוע מדממות. "מעולם לא אמרתי לא כשביקשו ממני לצלם אייטם, כל אייטם", היא אומרת. "ראיתי זוועות, ילדים פצועים קשה, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה, כי הרגשתי שצילום פיגוע הוא חלק משליחות של העם. בנוסף, משהו מאחורי המצלמה גרם לי להרגיש חזקה, כי המצלמה היא כמו קיר שמתחבאים מאחוריו".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- יש חיים אחרי להקת בנות, והם לא רעים: תשאלו את קמילה קביו
אבל גם אצלה התערערה העמידות בסוף. "תמיד היה לי הכי קשה לצלם רצח בתוך המשפחה או אם שמכה את ילדיה. בשלב מסוים הגעתי לזירה שבה אם ניסתה לשרוף את הילדים שלה. המראה של טביעות הדם הקטנות על הקירות עשה לי בחילה, וזה לא קרה לי אף פעם. זה התחיל לצרוב אותי, ועזבתי את החדשות".
היא עברה לצילום מגזין, וכעבור שלוש שנים עזבה את התקשורת בכלל ופנתה לדרך חדשה. את האדרנלין שסיפקה לה האקטואליה מצאה בריצה למרחקים ארוכים, בפעילות התנדבותית למען בעלי צרכים מיוחדים, בצילום אמנותי ובאוצרות. בימים אלה, ועד 24 באוגוסט, מוצגת בבית האמנים בתל אביב התערוכה שלה "קוד לבוש", המציגה אופנה של פועלים זרים בערבה. "האנשים האלה קמים בארבע לפנות בוקר, עובדים בחום ובזיעה במקום שאף אחד לא רואה אותם – והם לבושים מטריף", מתלהבת שחם. "זה נראה מרהיב ומוקפד, כמו אופנת רחוב בעיר באירופה או על מסלול תצוגה, ותלוש לגמרי מהמציאות האמיתית".
חשבתי שצריך להירגע
עם גוף דקיק ושיזוף שמגיע משעות של ריצה בחוף הים ורכיבה על אופניים, שחם (53) נראית כמי שחיה את הטבע יותר מאשר את החדשות. לדבריה, תמיד הייתה חריגה בין הצלמים. "התחלתי לעבוד ב-ynet כשהוא רק עלה לאוויר", היא מספרת. "בהתחלה לא היו צלמים בצפון ובדרום, ואני הייתי לוקחת את האוטו ונוסעת בכל הארץ. מכיוון שהייתה לי גם מצלמת וידאו, הרבה פעמים לא הייתי מחכה לכתב שיבוא, אלא מראיינת בעצמי, וככה נפתחו לי הרבה דלתות. 14 שנים צילמתי עם אפס תקלות: תמיד היו לי התמונה, הווידאו והאדם שצריך לתפוס, וכנראה שזה עלה לי בבריאות".
בגיל 42, בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, התגלה בגופה סרטן שד. שחם, אישה נמרצת וחיובית, לא אוהבת לעשות מזה עניין: זה היה גילוי מוקדם, היא אומרת, הטיפולים עד להחלמה נמשכו שלושה חודשים בלבד, ורוב האנשים סביבה כלל לא יודעים על זה עד היום. בכל זאת, זה השאיר בה חותם. "הסתרתי את זה כי לא הרגשתי שאני צריכה רחמים, ובין הטיפולים המשכתי לעשות הכל – פעילויות עם הילדים, אייטמים מגזיניים. בכל זאת, הבנתי שאולי האינטנסיביות של החיים שלי גרמה לזה, וחשבתי שצריך להירגע: לא להגיד כן לכל אייטם; לעשות ברקס".
שחם זוכרת היטב את האייטם האחרון שצילמה לאתר החדשות, זה שלאחריו החליטה לעזוב את התחום. "צילמנו אישה עיוורת ואגרנית שגרה עם הבת שלה, ילדה בכיתה ה'. הבת הזאת הייתה הרגליים והעיניים שלה, והיא עצמה שברה רגל ושכבה בבית. היו שם שני כלבים מסכנים, היו גם תולעים במטבח, והילדה בכתה נורא מול המצלמה. תמיד שמרתי על פאסון, אבל הפעם זלגו גם לי דמעות. נתתי לה כסף, ולמחרת באתי עם פועלים שבדיוק עבדו אצלי בבית, שסידרו שם קצת. עשיתי משהו טוב, אבל אלה דברים שאנשי תקשורת לא עושים. התפקיד שלנו הוא לסקר, בתקווה שבעקבות הסיקור אנשים יקבלו מה שהם צריכים. תמיד שואלים צלמים מה הם יעשו קודם אם יגיעו לזירת פיגוע: יעזרו או יצלמו? אני קודם אעזור, אבל אם יש שם כבר אנשים או צוותים רפואיים שעוזרים, אז קודם אני אצלם, כי זו העזרה שאני יכולה להגיש".
יש היום עוינות רבה כלפי התקשורת. הרגשת אותה?
"אני עבדתי בתקופה אחרת. גם היו לי קווים אדומים. מעולם לא עשיתי צילומי פפראצי, וגם כשבאתי לצלם אנשים אחרי שקרה להם אסון, הייתי מוצאת את עצמי מחבקת ומחזיקה את היד. הייתי מצלמת בבתי משפט נאשמים בעוונות נוראיים; לפעמים היו מקללים או יורקים, אבל אף פעם לא התקיפו אותי".
הדבר שאני הכי נהנית ממנו
בתוך התזזיתיות שאפיינה את חייה כצלמת חדשות, שימשה לה משפחתה עוגן יציב: הבעל דור, הילדים מור (26) וטום (22) והסבים והסבתות, שעזרו בכל פעם שהקפיצו אותה לצילום. שחם אומרת ששעות העבודה הגמישות שהיו לה כצלמת אפשרו לה להיות הרבה עם הילדים, אבל לפעמים לא השעות היו הבעיה, אלא אופי העבודה. "ביום שבו התחילה מלחמת לבנון השנייה, קראו לי לצלם פצועים בבית החולים רמב"ם", היא נזכרת, "ואחר כך ביקשו שאסע לצפון הרחוק יותר. כמובן שהסכמתי. התחילה מלחמה ואני לא אהיה שם? נסעתי הביתה לקחת בגדים ולהתארגן קצת, אבל אז הבת שלי ביקשה ממני שלא אסע, כי היא מפחדת. מכיוון שאני קודם כל אמא, הודעתי שאני נשארת במרכז, וכל ימי המלחמה עשיתי כתבות צבע על מה שקרה כאן. דווקא לא הרגשתי רע עם זה".
אחרי שעזבה את החדשות, פתחה סטודיו לצילום בביתה שברמת השרון, אבל במקביל להתפתחות המקצועית בתחום הצילום והאמנות היא חיפשה משהו שיחליף את האקשן של החדשות. "הרגשתי שאני חייבת משהו פיזי, אז נרשמתי לקבוצת ריצה של זהבה שמואלי ברמת השרון. גיליתי שריצה ארוכה מעלה אנדורפינים בדיוק כמו אייטם חדשותי. אחרי שרצתי חצאי מרתון בארץ ובחו"ל, לקחתי קורס באימון לריצות ארוכות, והיום אני מאמנת וגם רצה בים בין שבעה לעשרה ק"מ ארבע פעמים בשבוע".
היא גם רוכבת שטח פעמיים בשבוע, עושה פילאטיס מכשירים ולומדת נטורופתיה, אבל מבין שלל הפעילויות שלה, הדבר שהיא הכי גאה בו הוא ההתנדבות למען בעלי צרכים מיוחדים: הוראת צילום במעון יום למבוגרים בשיטת Photo Is:Voice של הארגון Photo Is:rael. "מדובר באנשים בני 40-20 שמתעדים את החיים שלהם. חלקם התגלו כצלמי על חלל, והשאר פשוט אוהבים לצלם. זה הדבר שאני הכי נהנית ממנו, והוא מאפשר הבעה עצמית גם להם וגם לי".
הכירו את הארגון Photo Is:rael:
תצוגת אופנה בערבה
שחם מצלמת מגיל 14. אביה היה צלם חובב, ובבית דאגו לה לציוד. כשהחלה ללמוד צילום בקאמרה אובסקורה, נערה בת 16 עם מבוגרים ממנה, התקינו לה ההורים חדר חושך בבית. בצבא היא דווקא לא שירתה כצלמת, אלא ביחידת 8200. "העבודה במודיעין התאימה לאהבה שלי לתחום הדוקומנטרי", היא אומרת. "מגיל צעיר עסקתי בתיעוד וסלדתי מהצילום המבוים. הייתי יושבת עם מצלמה בבית קפה ומחפשת איך לתפוס את הרגע".
לתערוכה החדשה הגיעה בעקבות ביקור בערבה. "ראיתי שם חבורה של אנשים שלבושים מדהים, בצבעים תואמים, ונדהמתי מהעובדה שבמקום כזה, ממש שכוח אל, אנשים שעובדים כל כך קשה טורחים להתלבש במוקפדות יוצאת דופן. הסתכלתי על העובדים הזרים בחצבה, בפארן ובנאות הכיכר, וגם שם ראיתי את אותה תופעה. מדובר בעובדים זרים, אבל התיעוד לא בא ממקום חברתי: לא עניין אותי המעמד שלהם בארץ, אלא התופעה. תמיד התעניינתי בלבוש. התחלתי לנסוע לערבה עם מצלמה טובה באוטו, וכל פעם הייתי עוצרת כדי לצלם את האנשים, בלי לדעת לאן זה יוביל אותי. אחרי שלוש שנים ועשרות תמונות הגעתי לאוצרת נורית ירדן, והעלינו תערוכה".
ועם כל הכבוד למה שאת עושה עכשיו, את לא מתגעגעת לחדשות?
"בהתחלה נטרף לי המוח כשהייתי רואה אייטמים שלא אני צילמתי, אבל נרגעתי מאז. בעשור האחרון אני מקיימת אורח חיים בריא שמשלב את כל מה שאני אוהבת".
הצלמת תם ביקלס עושה עיניים (לא מה שאתם חושבים). הקליקו על התמונה:
