הדבר המיידי שהמוח שלנו רוצה זה להוציא את הראש מהמים ולנשום. עכשיו. מיד. זו ההתניה ההישרדותית שלנו. לשם אנחנו מתוכנתים. והמוח שלי, כנראה, מכוון לשם יותר ממוחות אחרים. עובדה שגם אחרי חודשיים וחצי בבריכה אני עדיין לא מצליחה להסדיר נשימה. יכול להיות שזה קשור לכך שחוויתי מצוקה נשימתית בלידה, כך שהתחושה של היעדר חמצן הוטבעה אצלי מתחת לעור. זו גם הסיבה שכחלק מהמסע הזה קבעתי תור אצל מהפנטת. ממש מסקרן אותי לגלות אם הדברים קשורים: האם העובדה שאני עדיין לא מצליחה לנשום כמו שצריך מתחת למים, קשורה לחוויה הראשונית שדרכה הגעתי לעולם.
בינתיים, מורן, שעדיין לא סיפרתי לה על התוכניות המהפנטות הללו, מנסה ללמד אותי לעקוף את המיינד המגביל ולהתמסר לגוף, לתת לו להוביל. "ענת, אני ממש מבקשת ממך, תעזבי את המוח שלך. תני לו מנוחה. תשאירי אותו מחוץ למים ותקשיבי רק לגוף", היא אמרה לי בשיעור האחרון, אבל מכמה טעמים, שזה בדיוק המקום לפרטם, היה לי די קשה לעשות את זה. מתברר שכשאת גדלה בתור טינאייג'רית שהמראה החיצוני אינו בדיוק הצד החזק שלה, די קשה לך להוציא פתאום את המוח שלך לחופש (אפשר לנסח את זה גם בצורה פחות עדינה, אבל אז אמא שלי שוב תתקשר ותגיד: "למה את כל הזמן כותבת שהיית נערה מכוערת? היית יפהפייה". ואז אני שוב אזכר במורה מ' מבית הספר היסודי, שיום אחד פשוט נעמדה באמצע הכיתה ואמרה לי אחרי ששוב התחצפתי אליה: "כל קוף בעיני אמו הוא צבי", ואני כמובן לקחתי את זה כפשוטו). כל אלה מסבירים למה המוח שלי היה הבאנקר שלי מהיום שאני זוכרת את עצמי.
בשעה שאחרות דיגמנו אף סולד, רעמת שיער ממושמעת וקו שפם חלק שמתחתיו רבץ החיוך המושלם של ג'וליה רוברטס, אני דיגמנתי תבונה ושנינות והשווצתי בשכל שלי – האקססורי הכמעט יחיד שנשאתי איתי לכל מקום, חוץ מזוג שזוף של רגליים רזות (כן, גם זה היה לי פעם). פתאום באה מורן ומבקשת להסיט וילון מעל חלון הראווה הבטוח שלי, לכבות את השכל ולהעביר אותו למיוט. ומדוע? מפני שהוא מפריע לגוף לעשות את שלו. כלומר, את מה שהוא מסוגל לעשות. כלומר, את מה שהוא ממילא היה עושה: לגמוא בהצלחה בריכה שלמה (צד אחד, תרגיעו). לגוף אין סיבה לעצור כמה מטרים לפני הסוף, אבל למוח שלי נדמה שאין לנו סיכוי לעשות את זה. יותר גרוע: המוח ממש בטוח שאין לנו שום סיכוי לשחות בריכה שלמה. והמוח צודק. הוא פועל לפי ההתניות הקיימות בו: הרי אם לא צלחתי בריכה שלמה עד כה, מה פתאום שאצליח לעשות את זה עכשיו?
ואז אני עוצרת, קצת לפני הסוף, וכמו לוויתן מבוהל, מוציאה את הראש מהמים כדי לשאוף אוויר – העיקר להתיישר לפי ההתוויה שאני רגילה אליה – ושוב לא נוגעת בקיר, אלא נעמדת קצת לפני שאני מגיעה אליו ומוכיחה לעצמי שוב שמה שאני מאמינה בו, נכון: מה שהיה, הוא שיהיה. קוהלת יודע על מה הוא מדבר. אבל בפועל, הגוף מוכיח שהוא יכול, שהוא מסוגל, שהוא רוצה להמשיך עוד קצת לחתוך את המים, אבל רק הרפלקס המותנה של המחשבות – יותר נכון, של האמונות המגבילות שלי – מנטרל אותו, ובאופן סיסטמטי גורם לי ולו לא למשוך עד סוף הבריכה. ואת הרפלקס הזה אני צריכה לשנות.
אז מה הולך להיות בשיעור הבא? אין לי מושג. אני רק יודעת שאנסה לאמץ את ההמלצה של המדריכה שלי ולהעביר את שרביט השליטה לגוף, תוך כדי מאמץ לכבות אמונות מגבילות ששטות לי במוח, מושכות אותי לקרקעית התכולה של הבריכה, גורמות לי לעצור, להתנודד על גבי המים ולאבד נשימה, ומונעות ממני, בינתיים, לעבור ממחלקת ה"שאינם יודעים לשחות" לאגף משפרי הסגנון, שזה כשלעצמו סוג של מדע בדיוני שאני צריכה להצליח לעכל: העובדה שאני אשכרה שוחה. וייתכן בכלל שזה מה שמפריע לי להתקדם – העובדה שבמוח הזוחל וההישרדותי שלי עדיין לא העברתי את מד האמונה העצמית מ"לא יודעת לשחות" ל"יודעת לשחות". עדיין לא הצלחתי לדלג בין המחלקות.
כי בסופו של דבר, אלה לא המחשבות שלנו שמייצרות מציאות. מחשבות יש כל הזמן, הן באות והולכות, מרחפות ומתערבלות בתוך הראש שלנו – לפעמים כמו פירות אדומים בתוך שייקר – אבל מה שבסופו של דבר באמת קובע את מה שקורה לנו בפועל, זה האמונות שלנו: הן אלה שמייצרות את המציאות.
עכשיו לא רק ברוס לי יכול להגג על תכונות המים. הקליקו על התמונה:
