מאז שהתחלתי להתיידד עם מים שלא במצבם השוטף במקלחת, אלא גם כשהם מהווים את הזירה החדשה, המתנודדת והבלתי יציבה שבה אני מתנהלת מאז שהחלטתי ללמוד שחייה – התחלתי גם לעמוד על חלק מהתכונות שלהם, שאותן לא הכרתי עד כה. ומה אגיד לכם, ברוס לי צדק כשדיבר בסרטוני המוטיבציה הקצרים שלו על חוכמת המים:
עכשיו לא רק אביר הקונג-פו יכול להגג על תכונות המים: גם אני גיליתי בהם מרכיבים חדשים. למשל, את העובדה שכשאני יודעת לאן אני רוצה להתקדם, ומשדרת את זה למוח, המים לא מפריעים לי. להפך, הם עוזרים לי: הם קוראים את שפת הגוף שלי, מבינים אותי לפעמים הרבה יותר טוב ממני ומביאים אותי לנקודה שאליה אני רוצה להגיע. "תראי מה קורה לך", משקפת לי מורן המדריכה. "את עושה כמה תנועות (כן! התחלתי לעשות תנועות!), וקצת לפני הנגיעה בקיר את מותחת את הידיים לחץ, כי את כבר ממש רוצה לגעת בו, והמים קוראים את הרצון הזה שלך. הם קולטים את תנועת ההימתחות קדימה, את החץ שהידיים שלך הפכו להיות, והם עוזרים לך. הם מסיעים אותך לשם ועוזרים לך להגיע למטרה שלך". וכשאני מנסה את זה שוב, כדי להיווכח הפעם גם בשכל של הראש ולא רק בשכל של הגוף, שמורן צודקת, אני מבינה שזה נכון לא רק במים, אלא גם בחיים עצמם, כי בדיוק לזה מתכוונים כשאומרים שאנחנו צריכים להיות ממוקדים במשאלות שלנו כדי שהיקום יקרא אותן ויקדם אותנו לעברן.
דבר נוסף שלמדתי ביחסים החדשים שלי עם המים ובמוטיבציה שלי לא להפריע להם לשאת אותי לעבר היותי אדם שוחה, זה העניין הזה שבשיעורי פיזיקה קראנו לו חוק ארכימדס. בתור מי שהלכה למגמה ספרותית, מעולם לא הבנתי עד הסוף שום דבר שמגיע באריזה של נוסחה/ מספרים/ זוויות/ חוקים, אבל עכשיו אני חושבת שהצלחתי לפענח את המהות שלו (כלומר, אני עדיין לא מבינה את החוק כשאני קוראת את הערך בוויקיפדיה, אבל פתאום אני מבינה מה הוא עושה במים). זה קשור גם לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ובסיפורים אני דווקא מבינה. אז מכיוון ששפת הגוף היא השפה היחידה שאי אפשר לשקר בה, מתברר שהמים החכמים האלה קולטים מהר מאוד לפי מצב הגוף שלי בתוכם, מתי אני פוחדת מפניהם, ומתי אני סומכת עליהם. איך הם יודעים? לפי הכובד שלי. לא, לא הכובד שנובע מכך שאתמול בלילה שוב ישבתי על הבר עם נשנוש ודרינק, אלא מכך שכשאנחנו פוחדים, אנחנו מכוּוצים, ואז אוטומטית, מה שמכוּוץ גם כבד יותר ושוקע. לעומת זאת, כשאנחנו סומכים, אנחנו רפויים, ומה שרפוי, נישא וצף.
ומדוע המכוּוץ והכבד שוקע? לארכימדס יש הסברים מסובכים על עקרונות ציפה, כבידה ולחץ, כמו למשל: "מסיבה זו גופים שעשויים מחומרים צפופים ממים, נוטים לשקוע, ואם הם עשויים מחומרים צפופים פחות ממים, הם מקבלים כוח ציפה". כלומר, כשאנחנו מכוּוצים, השרירים נעשים צפופים ולכן כבדים יותר לעומת המים, ולכן הגוף שוקע, וכשאנחנו רפויים, המשקל הסגולי שלנו קל יותר, ולכן אנחנו צפים.
עד כאן הפיזיקה, שאני מקווה שלא חירבתי את יסודותיה במסגרת יכולות ההבנה המוגבלות שלי. מה שאני הבנתי זה שהמים לא מוכנים שישקרו אותם. כלומר, המים לא מוכנים לשאת אותי כל עוד אני לא מוכנה להיות נישאת על ידם. מתי הם כן יסכימו להציף אותי? כשהגוף שלי יאותת להם שאני מוכנה, רפויה, קלה ולכן סומכת עליהם. אז הם מאמינים לשפת הגוף שלי, זורמים איתי ונושאים אותי, ולפתע, בלי שתכננתי, אני צפה, אני משחררת וגם משוחררת ונעה על פניהם בלי שאעשה דבר. ופתאום ההתניה הפבלובית שלי שחרצה במוחי לאורך השנים שכל מפגש שלי עם מים פירושו שקיעה, טביעה, איבוד אוויר, הולכת ומתחלפת לאיטה.
אבל המים לא רק נושאים אותי. הם גם מלמדים אותי את גבולות הגוף שלי, מלמדים אותי להתנהל במחשבה. למשל, מתי אני יכולה לפתוח את הפה שלי ומתי לא (וקחו את זה גם לחיים עצמם, ברור). הם גם מוכיחים לי את מה שאמר איינשטיין הגאון, אבל אנחנו בעולם המולטי-טאסקינג די איבדנו: שאנחנו לא יכולים לחשוב על שני דברים בו זמנית, ורצוי שניקח את זה גם להתנהלות שלנו בחיים, כי גם במים, כשעושים שתי פעולות בו זמנית, לא תמיד מתקדמים, אלא להפך, משכשכים במקום, ולכן כדאי לסיים תנועה ורק אז להתחיל את רעותה. ועוד דבר חשוב שלימדו אותי המים עד כה: אם את רוצה להגיע – תתמקדי, אל תתפזרי. ואורי המדריך ניסח את זה בצורה הכי מדויקת עבורי: "כשאת שוחה (אני!!!! שוחה!!!!), ככל שתישארי צמודה לגוף שלך ותעשי את התנועות קרוב אליו, תתקדמי יותר טוב. אם תתפזרי, המים יקלטו את הפיזור ויטלטלו אותך".
"מה אני, בילבי?" הקליקו על התמונה:
