"בן אדם, גם אם הוא נופל מיאכטה או מסירה, יכול להמשיך לצוף ככה אפילו חמש שעות על הגב ולתת למים לשאת אותו, בתנאי שהוא סומך עליהם ולא פוחד", מדגימה לי רחלי, המדריכה בבריכה, בעודה צפה שרועה על הגב כאילו שמיכת המים המתנודדת היא רצפת אריחי קרמיקה סטטית ויציבה. "העניין הוא שאנשים נבהלים ופוחדים שהם יטבעו, ומתחילים לזעזע את עצמם במים במקום לתת למים לעשות את מה שהם יודעים. אנשים בסוף לא טובעים בגלל המים, הם טובעים בגלל הפחד והבהלה, אבל אם הם היו משחררים ומאפשרים למים לקחת אותם, הם היו מגיעים", אומרת רחלי בזמן שהיא מנסה לשכנע אותי לסמוך עליה, כלומר על המים, כלומר על עצמי במים, ולשכב כמוה עם הגב לרטוב ועם הראש לשמיים, ו"לתת למים לעשות אם מה שהם יודעים".
אבל אני לא יודעת יותר מדי דברים על תכונות המים ועל מה שהם יודעים. מה שאני כן יודעת, זה שהפחד שחשבתי שניצחתי זוקר פתאום ראש. לצוף על הגב? השתגעתי? בחיים לא עשיתי את זה. מה אני, בילבי, שאומרת לעצמה בציטוט שכולנו אוהבים לשתף בפייסבוק: "מעולם לא עשיתי דבר שכזה, סימן שאהיה טובה בזה", תוך שהיא רוכבת על חד-קרן או על פיל קרקס? מה עכשיו לצוף על הגב? למה שלא נתקדם במה שאני כבר יודעת – בלצוף בשחיית חזה מעורבלת, מבוהלת במידה, כלבית ומעט מצחיקה, מתנודדת כריקוד שיכורים, תוך שאני עושה ארבע תנועות רציפות בעומק המים ומרגישה כמו אחותו המאותגרת של מייקל פלפס? כן, עד כדי כך התקדמתי. בואי נתקדם עוד. למה להכניס התמודדויות חדשות למשוואה?
את כל זה אני אומרת בראש שלי לרחלי ועונה לה ש"אין מצב, אני פוחדת לשכב על הגב". אבל רחלי לא מוותרת. מורן, המדריכה הקבועה שלי, בחופש, ורחלי אומרת שהיא רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתקדם איתי לרוחב. לא לרוחב הבריכה, אלא לרוחב הפחדים שלי.
"תקשיבי, מעולם לא שכבתי על הגב במים. אין סיכוי שאני עושה את זה עכשיו", אני ממשיכה להתבצר, וליתר ביטחון מקשיחה את העמידה על רצפת הבריכה החלקלקה, אבל תוך כדי שהמוח מתמיר את גדרות ההתנגדות, הגוף שלי מתחיל להתקמר לאחור, מסיע לעברה של רחלי בקשה כמוסה, כמעט בלתי מורגשת, וכך, בעוד המוח הזוחל שלי עוד נאחז בקיר הפחד – הגוף, שכבר טעם את טעמו המשחרר של החופש, מדבר בשפה שלו.
בכלל, אם חושבים על זה, הרי ששפת הגוף היא השפה שהכי קשה לשקר בה, ורחלי, זאבת מים שכמותה, מריחה את הניעה המיקרוסקופית ומתנפלת עליה כמו שחייל שחוזר מהשטח מתנפל על מחבת רוחשת קציצות, מה אכפת לו שזה חצי עשוי.
"את שוכבת על המים", היא מודיעה לי ואוחזת במותניי, מכוונת אותי לאחור.
"אני לא".
גופי עכשיו מקשיח ומתכדרר, ואני ממש מרגישה איך הפחד מאגרף את השרירים בכל מקום, אפילו בלסת. עוד נדבר על כך שמה שכבד, שוקע, ומה שקל, צף. אבל לא עכשיו. עכשיו יש לי כאן פחד אמיתי להתגבר עליו (אגב, מדוע להתג.ב.ר על הפחד? האם לא הגיע הזמן שנטפח שורש נקבי כדי לתאר את ניצחון התנועה על הקיפאון?), אחרי שכבר חשבתי שהתגברתי כבר. אבל מתברר שפחד הוא לא יעד להגיע אליו ולנעוץ על פסגתו דגל ניצחון, אלא שרשרת הרים שיש לעבור בה בקעות מפתיעות וזיזים שמרגישים רק כשדורכים עליהם ברגליים יחפות. מתברר שאת הפחד לא מנצחים בבת אחת, אלא שוב ושוב, ושהוא, רקדן מיומן שכמותו, מחליף מדי פעם את המסכה המבעיתה שעל פניו. החוכמה היא לא לעזוב לו את הידיים ולא לרדת מהרחבה. צריך להמשיך לרקוד עד שמתרגלים ומישירים מבט אל חורי הפלסטיק הפעורים במסכה. מחכים שהוא ימצמץ ראשון.
והפחד שלי התחיל למצמץ ככל שרחלי הבטיחה: "אני לא אעזוב אותך", והחלה להטות לאחור את גופי, ועוד הוסיפה: "הראש שלך תמיד יהיה על הכתף שלי, עכשיו תשכבי על המים ותני להם להיכנס לאוזניים". וזה בדיוק מה שקרה. ולראשונה בחיי הבטתי בשמיים בעודי צפה על הגב, אמנם נשענת על הכתף של רחלי, שכהבטחתה נשארה צמודה אליי וגם הסבירה שככל שאפתח כמו מניפה ואניח את כל כולי על המים, כך הם יישאו אותי יותר, נאמנים לתפקידם.
ואני רק חשבתי על כך שכל אישה צריכה שתהיה לה אישה אחרת בחייה שתהיה עבורה מים. שתישא את עול שנותיה ופחדיה, ותבטיח לפרוס את מניפתה ולהכהות את שיערה.
מה הקשר בין טרול ורוד לשיעורי שחייה? הקליקו על התמונה:
