16 שנים עבד שי בן שבת כמורה לתאטרון, שיחק בהצגות והנחה סדנאות משחק, אבל רק אחרי שהחליט לפרוש מהתחום, נשא את המונולוג של חייו. זה קרה בפני נציגים של קרן נתן לעידוד יזמות, שאותם ביקש לשכנע שהוא חייב לפתוח מספרה. כישרון המשחק, הכריזמה והתשוקה עשו את שלהם, ובשלוש השנים האחרונות הוא הבעלים של מספרת גברים בשכונת פלורנטין בתל אביב בשם "Barber & Shop". יש בה שלל מכונות תספורת, מכשירי פן וזוגות מספריים, אבל רק כיסא אחד.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איך נהפך הפרסומאי לכוכב רשת, ומה תפקידם של הילדים שלו?
"אנשים לא באים לכאן רק בשביל להסתפר", הוא אומר. "הם באים לפטפט, למצוא פריצת דרך, להתחבר למשאלת הלב שלהם ולצאת אליה עם רצון פעיל. כאן הם מקבלים את כל תשומת הלב שלי, מפקידים אצלי דברים מהלב, ושום דבר לא יוצא ממני החוצה".
מהי קרן נתן? צפו:
לחזור למספרה של אמא
בן שבת (45) גדל בבת ים, וכשהיה בכיתה ד', הוריו התגרשו: אביו אלברט, סנדלר במקצועו, עבר לתל אביב, והוא עבר לגור בבאר שבע עם אמו שולה, שהייתה ספרית. האם לא זכתה לראות אותו ממשיך את דרכה, והוא מאוד מצטער על כך. "כל ילדותי הייתי בא למספרה אחרי בית הספר ורואה את הנשים עם הרולים מתחת למכשירי הפן הענקיים", מספר בן שבת. "זאת הייתה מספרה עם רעש ופטפוטים, ובמקרר היו תמיד מטבוחה, סלטים וקציצות. אמי נפטרה לפני עשר שנים, והיום האחים שלי באים למספרה שלי ובוכים. הכל מזכיר להם אותה – הריח של המספרה, הצורה שבה אני רוקד תוך כדי עבודה. לפתוח מספרה משלי היה כמו לחזור הביתה".
לדבריו, הייתה לו ילדות מאושרת וכיפית למרות גירושי הוריו. הוא עצמו היה נפש חופשית, ואחרי כיתה י' עזב את הבית, עבר לצפון ועבד כרועה צאן ביבנאל. "אבא שלי לא אהב את העובדה שעזבתי את בית הספר, אבל היו לי מוסר עבודה וביטחון עצמי, וההורים סמכו עליי שלא אעשה שטויות. אהבתי עבודות יד, ואחרי כמה חודשים שבהם עבדתי ברעיית צאן, התחלתי לייצר תכשיטים. הייתי אורז אותם במזוודה, נוסע בכל הארץ בטרמפים ומוכר בפסטיבלים. הביתה הייתי מגיע רק פעם בשבוע-שבועיים. היום, כשאני אבא, זה לא נראה לי הגיוני, אבל הייתי ילד דעתן, וידעתי מה אני רוצה".
בתום שנתיים של נדודים חופשיים הגיע זמן הגיוס. באופן מפתיע הוא התגייס לשירות קרבי בצנחנים, נהנה מכל רגע ואפילו היה חייל מצטיין. "עם כל האנטי-ממסדיות שלי, דווקא שם משהו זרם לי", הוא מסביר. "אחרי שנתיים בדרכים היו לי משמעת עצמית, עצמאות, בגרות ובינה. שירתי במבצעים, בתפקיד מעניין, ובשבתות הייתי מארגן מסיבות נושא במועדון הסטודנטים בבאר שבע ומופיע כליצן בימי הולדת".
אחרי השחרור טס לאירופה והתפרנס מתיאטרון רחוב: ג'אגלינג, תעלולי אש, נגינה בקלרינט ובסקסופון. "הכל למדתי לבד. זאת הייתה אירופה החדשה והיפה של שנות ה-90, עם גבולות פתוחים ואנשים מכל העולם. חזרתי לארץ רק בגיל 24". כאן הוא למד משחק אצל יורם לוינשטיין, שיחק בתיאטרון עכו ובתיאטרון החדר, ומאוחר יותר עבר לירושלים, שם פתח בית ספר קטן למשחק, החל ללמד והעלה הצגה יחיד. "לא הרגשתי נכון באודישנים", הוא מסביר את ההחלטה לעבור להוראה. "לא אהבתי את הדרישה לספק את הסחורה. גם רציתי עוגן כלכלי. מכיוון שחינכו אותי לעשות מה שאני אוהב, לימדתי משחק בכל הארץ בימים, ובלילות תקלטתי – שני דברים שגרמו לי הנאה ושלוות נפש".
הגבר החדש מוכן לשלם
אחרי 16 שנות עיסוק בתיאטרון עלתה בו, לדבריו, "צעקה פנימית לשינוי", ובהבזק של השראה פתאומית הגה רעיון לפתוח מספרה לגברים בלבד. "לא היה לי כסף להשקיע בפתיחת מספרה, ודי חששתי. הגעתי דרך הרשת לקרן נתן ופגשתי את דורית להב-צור, המנכ"לית. באתי עם מונולוג שכלל תוכנית עסקית וחזון, ואחרי שלוש דקות קיבלתי תשובה חיובית. קיבלתי הלוואה בלי ריבית עם המון טיפים להצלחת העסק, ועכשיו אנשים באים למספרה שלי מכל הארץ: מטבריה, מצפת, מלהבים. הם באים לעיר הגדולה תל אביב, נהנים ממה שיש לה להציע, ואצלי מקבלים ערך מוסף ואווירה".
לא חששת מהפן הכלכלי?
"היה סיכון: אבא לשלושה ילדים פתאום עושה הסבת מקצוע לדבר ערטילאי. גם לאשתי זה נראה מוזר: היא התחתנה עם מורה, ולא הבינה איך תהיה לי פרנסה, אבל היום כבר יש פריחה בתחום הזה. הגבר החדש משלם על החוויה והעניין".
ומה לגבי נשים?
"תמיד עולה השאלה למה לא לספר נשים. אבל רציתי לפתוח מעין מועדון של גברים, ובאמת, נוצרה פה קהילה של לקוחות קבועים. בימי ראשון אני מנחה פה מפגשי העצמה, ואנשים באים, יושבים ומדברים. אני גם מעורב בכל מיני מהלכים שקורים בקהילה – גם בתקשורת ובאופנה".
איך מסתדרים עם עמדה אחת?
"כל אחד מוזמן לשעה שלו, ובמהלכה הווילון סגור, ואין יוצא ואין בא. תורים אני קובע שבוע מראש, וזה מאפשר לי ניהול מדויק של הזמן. אני עושה הכל: מנקה, חופף, מזמין סחורה ומתאם תורים. קיבלתי הרבה הצעות להתרחבות, ואני יודע שיש לי יכולת להשיג הרבה, אבל חשוב לי לשמור על צמצום ומידתיות".
כיף להיות יהודי
מהמשפט האחרון, וכך גם מהתמונות שמתפרסמות כאן, אפשר להבין שבן שבת עשה כברת דרך מאז שהיה צעיר חילוני שנדד בארץ ובעולם ועשה ג'אגלינג, אבל מאז ומתמיד, לדבריו, הוא התעניין ברוחניות, למד וקרא. עוד בנעוריו, כשגר ביבנאל, עבד אצל עמוס אברמסון, חקלאי חוזר בתשובה שנערים רבים הגיעו להסתופף בצילו וללמוד ממנו. הוא שמע ממנו סיפורי צדיקים וספג תרבות יהודית, אבל בתהליך החזרה בתשובה החל מאוחר יותר, כשגר בירושלים ולמד שם בישיבה. באותה תקופה גם התחתן עם אשתו, טלי, שאותה הכיר במעון לנערות במשבר: היא עבדה בו כעובדת סוציאלית, הוא לימד משחק, ושניהם התחברו ממקום של נתינה וחמלה. יש להם שלושה ילדים (איילה, 12, אביגיל, שמונה, ואביתר, חמש), שהולכים למוסדות חינוך חילוניים בעיר מגוריהם רחובות, בעוד שהוא שומר מצוות – "בן תורה", כהגדרתו.
"התלבטנו", הוא אומר, "ובסופו של דבר החלטנו שאנחנו לא רוצים שהילדים ילכו לבית ספר דתי שבו ישאלו אותם למה אמא שלהם לא הולכת עם חצאית. אנחנו מאמינים בגישת הרב קוק הסובלנית. הילדים אולי ילכו עם גופייה, אבל לא עם חולצת בטן, וכולנו שומרים שבת – משחקים, מטיילים, משוחחים. אני הולך לבית הכנסת בשישי או בשבת, וההפרדה הזאת בין ימות השבוע לשבת שבה אין טלפון וטלוויזיה, נותנת לי כוח. כיף להיות יהודי".
במקביל לשאר עיסוקיו הוציא בן שבת שלושה ספרים – ספר הילדים "הבית ברחוב שנות השישים", "תרפיה פואטית" וספר השירים "אגדה אורבנית". הוא סולד ממחשבים, אבל יש לו דפים באינסטגרם ובפייסבוק, אבל אין ספק שזו סתירה פחות חזקה מזו שקיימת במראה שלו: גם קעקועים רבים, היפסטריים למהדרין, וגם זקן ארוך וציציות. אבל היכן שרוב האנשים רואים סתירה, הוא רואה הרמוניה, קבלה והשלמה. "לפעמים אומרים לי, 'אתם הדתיים', ולפעמים, 'אתם ההיפסטרים', אבל הגדרות לא מדברות אליי", הוא אומר. "מי זה 'אתם'? אני בן תורה, שהילדים שלו לומדים בבית ספר חילוני אבל שומרים שבת, ואני מחנך אותם כמו שחינכו אותי – לקום עם חיוך ולעשות מה שהם אוהבים בצורה הכי טובה".
גם הזמר הצרפתי מהאירוויזיון חזר בתשובה. איך הוא נראה היום? הקליקו על התמונה:
