כששואלים את המלונאית לשעבר דורית להב־צור איך היא מתארת את העבודה הנוכחית שלה, יש לה משפט מצוין: "פעם רדפתי להביא כסף, היום אני מחלקת כסף". וזו האמת. להב־צור מחפשת אנשים עם חלום כדי לתת להם סכום ראשוני להגשים אותו. היא יודעת שיש לה את התכונה הזאת, לגרום לדברים סביבה לקרות בדיוק כפי שהיא רוצה.
וגם על זה יש לה סיפור נפלא. "בצבא נפל לי האסימון שהדבר הכי חשוב בחיים הוא להיות יצירתי", היא אומרת. "הגעתי למקום שלא רציתי להיות בו, והמפקדת אמרה לי: 'את מפה תצאי רק על אלונקה'. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. כשיצאנו הביתה בסוף השבוע ביימתי תאונת דרכים, השתחררתי מהיחידה והגעתי לתפקיד חדש, פקידת מפקד בסיס בחיל האוויר. עשיתי הכל, כולל ספונג'ה, בלי חדווה, ויום אחד המפקד שלי שאל אותי: 'את אוהבת את מה שאת עושה?' אמרתי: 'לא, אבל לא באתי ליהנות, באתי לתרום למדינה'. הוא לא הספיק לומר עוד משפט ומיד אמרתי: 'אבל להגיד לך את האמת? יש לי חברה מש"קית ח"ן שמשתחררת עוד מעט, היא משרתת בבסיס, וזה מה שאני רוצה להיות'.
"פה התחלתי להבין מה זה לכוון אנשים. הבנתי שיצירתיות
עוזרת לכוון למטרות, ושצריך להעז, לא להיות קונבנציונלי. הנוסחה היא − תהיה טוב ותוכיח את עצמך, תכוון לאן אתה רוצה להגיע, ותדע איך לייצר אצל אנשים מוטיבציה כדי שהם ירצו לעזור לך בדרך".
בענף המלונאות עדיין זוכרים את דורית להב־צור, אחת הנשים המקושרות בישראל, מי שעבדה 25 שנה בתפקידים בכירים ב"הילטון", "ישרוטל" ו"דן". כל מי שמכיר את הטמפרמנט שלה ואת היכולת שלה להשיג כל דבר שהיא רוצה – ממספר הטלפון של ראש ה־FBI ועד מקום במסעדה שתפוסתה מלאה - לא התפלא שנחתה בתפקיד הנוכחי שלה, מנכ"לית קרן נתן. בשנת 2007 היא הצטרפה אל החזון של המיליארדר הפילנתרופ נייתי (נתן) קירש, יהודי ציוני המתגורר בדרום־אפריקה, והקימה עבורו את הקרן, שנותנת הלוואות ללא ריבית וללא ביטחונות לאנשים עם רעיון לעסק עצמאי.
"אחרי שנים במלונאות הרגשתי שמיציתי לגמרי את התחום ואני צריכה שינוי", היא מגלה. "חבר שלי, יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, סיפר לי על איזה טייקון יהודי דרום־אפריקאי שמחפש מנכ"לית לקרן שהוא מקים לעידוד יזמות. הוא הכיר לי את נייתי קירש".
מעטים בישראל מכירים את השם הזה.
"נתן קירש הוא טייקון בן 86 בקנה מידה של וורן באפט, נדיב וטוב לב, אבל הוא לא חובב פרסום. הוא יהודי ציוני עם זיקה גדולה מאוד לישראל, שתורם הרבה שנים למדינה, ולא רוצה שום דבר על שמו. הוא הקים את הקרן כי הוא מאמין שהוא יכול לתרום למדינה באמצעות הקמה של עסקים קטנים. הוא רוצה לתת הלוואה לכל מי שהוא אזרח ותושב ישראלי (מכל המגזרים) שיש לו רעיון, ניסיון, חזון וגם חריצות ואש בעיניים, שחשוב מאוד לראות אצל יזם. הוא לא נותן מענק, כי הוא אומר: 'אני רוצה לתת חכה במקום דגים'.
"כשהוא מגיע לארץ לא מעניינים אותו דוחות ומספרים, הוא רוצה לפגוש את האנשים. הוא המלאך ואני הזרוע המבצעת. בכל האימפריה שלו, אני הבנאדם עם התפקיד הכי מאתגר והכי טוב. אני קמה כל בוקר ויודעת ששיניתי לבנאדם את החיים, אפשר לבקש יותר מזה?"
אבא הרים טלפון
להב־צור (55), נשואה (בשנית) לדוד צור, מפקד משטרת מחוז תל־אביב לשעבר, ואמא של נדב (23). היא נולדה וגדלה בתל־אביב ולמדה באליאנס, טומבוי ששיחקה כדורסל, העבירה את הקיץ על חסקה בחוף שרתון והסתובבה בחוף מציצים ("היינו מציצים לאריק איינשטיין ואורי זוהר לתוך הצריף"). בצבא שירתה כאמור כמש"קית ח"ן ועם שחרורה ניסתה להתקבל לאוניברסיטה ולא הצליחה, כי ציון הפסיכומטרי שלה היה נמוך. היא פנתה למכון שמעניק הכוונה מקצועית, עברה מבדקים אישיותיים, נמצאה מתאימה לענף המלונאות ופנתה ללימודי מנהל בתי מלון בתדמור.
במשך שנים היא הייתה מוכרת בזכות אחיה, רוני סימנוביץ', שהיה שחקן כדורגל במכבי תל־אביב ואחד הרווקים המבוקשים בארץ. היום הוא איש עסקים ובעלה השני של פנינה רוזנבלום. את רוב חייה העבירה תחת השראתו של אביה, איש העסקים שקי (שמואל) סימנוביץ', שנפטר ממחלה לפני 17 שנה ("הוא היה הדמות הכי משמעותית בחיי, ונתן לי גב כלכלי ורוחני"). אמה, שרה, אחות במקצועה, הייתה דמות צבעונית ובוהמית שאהבה לארח, ונפטרה לפני שנתיים בגיל 87 ("היא לא הייתה אישה זקנה יום בחייה, אהבה אירועים ובילויים, למרות שהמקצוע שלה היה שמרני").
איך נראתה ההתחלה שלך בענף המלונאות?
"במהלך הלימודים אמרו לנו שחייבים לעבוד 100 שעות
סטאז' בבית מלון, בכל המחלקות. אמרתי שאני רוצה לעבוד בהילטון, וכולם צחקו עליי שיש להם רשימת המתנה מטורפת. חבר של אבא צלצל למנכ"ל המלון, נכנסתי מיד לסטאז' ובהמשך קיבלתי שם תפקיד במכירות. שם התחיל הנטוורקינג שלי. קשרים הם חלק חשוב בחיים שלי. אני יודעת לתחזק קשרים, ליצור קרבה מההתחלה. אפילו אם אפגוש מישהו פעמיים, הוא ידע מי אני כשאתקשר אליו. אני גם אמיצה מאוד".
מתי האומץ השתלם במיוחד?
"כשהייתי בת 24 אח שלי רוני התחתן בניו־יורק עם לימור בהט (אם שלושת ילדיו של רוני, אחת מהם, קורל סימנוביץ', תינשא באביב לכוכב קבוצת ברצלונה, סרג'י רוברטו, אמ"ר). לימור ואחי התגוררו במשך תקופה בניו־יורק, ונסעתי לבקר אותם. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בניו־יורק. החלטתי לפגוש שם את אדי פלוריין, גרמני לא יהודי, מנהל מלון הילטון במרכז הסחר העולמי. בישראל הוא נחשב לאגדה, לאחר שניהל במשך שמונה שנים את הילטון תל־אביב בשנות ה־70 והתאהב בארץ. על סמך המידע הזה החלטתי להגיע אליו.
"הוא הסכים לפגוש אותי. אמרתי לו: 'שמעתי עליך רבות, אתה אגדה, ואני רוצה לעבוד פה בחינם'. הוא אמר: 'איי לייק איט. מנהל האירועים שלי התפטר, אני בבלגן, מחר תגיעי למחלקה בשמונה וחצי בבוקר'. יצאתי והרגליים רעדו לי. התקשרתי לאבא שלי והוא אמר: 'לכי קני לך חליפת עסקים ורוצי קדימה'".
אחרי כמה חודשים חזרה להב־צור (אז סימנוביץ') לישראל, לטובת מי שהיה החבר הראשון שלה. "הוא ביקש שאחזור ואני הלכתי עם הלב", היא משחזרת. אחרי חמש שנות זוגיות, בשנת 1989, היא התחתנה. הנישואים החזיקו מעמד חמש שנים. כאשר בנה נדב היה בן שלושה חודשים, היא החליטה להתגרש.
להתגרש כשיש תינוק בן שלושה חודשים זו החלטה לא פשוטה.
"נכון, אבל הבנתי שהזוגיות שלי לא יכולה ללכת לשום מקום. זו הייתה תקופה שבה לא הרבה נשים התגרשו, אבל היה לי את הגב של אבא שלי, בעיקר בתחושה שאני יכולה לעשות דברים, שהוא מאמין בי".
איך הסתדרת כגרושה עם תינוק בענף המלונאות התובעני?
"אני אדם מאוד טוטאלי, ולכן כשילדתי ילד היה לי חשוב מאוד להיות איתו עד שארגיש שהוא בשל ללכת לגן. בשנתיים הראשונות לא עבדתי. היו עשר שנים קשות מאוד, חוויתי בדידות במלוא עוצמתה, אבל הייתי חייבת להתפרנס". להב־צור השתלבה כמנהלת המכירות של המגזר העסקי ברשת מלונות ישרוטל, וביקשה לצאת כל יום לאסוף את הילד מהגן. "אמרתי למנהלים שלי: 'שעות אני לא יכולה לתת לכם, אבל תפוקה כן. אני לא בנאדם שמודדים בזמן, אלא בתוצאה. אני אביא לכם בשעה את מה שאחרים ישיגו בשבוע'".
עד 240 אלף שקל ליזם
לפני 12 שנה קראה להב־צור כתבה על דוד צור, היום איש עסקים (שהספיק גם לכהן כחבר כנסת למשך שנה וחצי מטעם "התנועה" של ציפי לבני). הוא בדיוק התאלמן מאשתו ואם שלושת ילדיו, וסיפר על חייו כמפקד מחוז תל־אביב במשטרה, לצד הטרגדיה. "אמרתי לעצמי, הוא צריך חברה טובה, מישהי עם אמפתיה כמוני, זה בכלל לא היה בקטע רומנטי", היא נזכרת. "קבענו לקפה בערב שבועות, ומאותו רגע היינו ביחד. במובנים רבים ההתחלה שלנו הייתה חד־צדדית, כי לקח לו זמן להתאושש ולהשתקם, ואני, שכל חיי רציתי הכל באותו רגע, הבנתי שצריך פה זמן".
הם נישאו לפני שנתיים וחצי כדת וכדין ("כי אני מאמינה בקדושה של הנישואים") בערב שבועות, במלון יוקרה בעיר פוזיטנו באיטליה, עם הרב הראשי של רומא בנוכחות חברים קרובים. הבוס שלה, נייתי קירש, הגיע במטוס פרטי לשמש שושבין שלהם.
את הקרן של קירש היא מנהלת ביד רמה. "יש לי בקרן 17 מיליון שקל, יותר כסף מאשר פונים. הקרן, כאמור, נותנת הלוואה של עד 240 אלף שקל לעסק, עם החזר חודשי נוח ללא ריבית וביטחונות. הכי צעיר שקיבל כסף הוא בן 20. המבוגר ביותר − בן 77. הקרן משקיעה בתחומים מגוונים − הקמת גני ילדים, מכון פילאטיס, מסחר ואופנה ומזון. נשים כמו השוקולטיירית איקה ומעצבת הנעליים רותם גור (נעלי VAS) שמוכרת גם באירופה, הן רק דוגמה לשמות שנעזרו בקרן נתן.
גם תחיה פידלר (53), אם חד־הורית לבן 14, נעזרה בכספי הקרן לפתיחת ליין קוסמטיקה טבעית הנושא את שמה ומבוסס על מיצוי אורגני של אלוורה בתהליך ייחודי. "בגיל 15 הפכתי
להיות טבעונית בעקבות מחלה קשה, והתחלתי ללמוד את רפואת הרמב"ם ולרקוח לעצמי מוצרים", מספרת פידלר. "ריפאתי את עצמי, הייתי בעלת מכון קוסמטיקה וספא בבית. פניתי לכל מיני קרנות ומשקיעים, שביקשו ריבית ואחוזים עתידיים מהרווחים. בקרן נתן לא רק שנתנו לי את הכסף, דורית כל הזמן מלווה את התהליך. עד היום אני עובדת 21 שעות ביממה, בלי עזרה של אף אחד בעולם, עם ילד שאני טוטאלית כלפיו".
אפרת כץ (43) היא סיפור הצלחה נוסף. כץ היא בעלת מאפיית בוטיק למכירת לחמים ועוגיות בקיבוץ בית־העמק, שפועלת כבר ארבע שנים וחצי ותתרחב לבית קפה מקומי בקרוב. כץ הגיעה לקרן נתן אחרי משבר גירושים, כשהיא בהיריון ועם ילד בן שנה. "עברתי לגור אצל הוריי בצפון והתחלתי את חיי מאפס. אני מוזיקאית ומורה למוזיקה, אבל תמיד אפיתי. החלטתי לתת לתחום הזדמנות ולאפות לחמים, וזה קיבל תאוצה. לא יכולתי לקחת הלוואות מהבנקים כי הייתה לי משכנתה, ולשמחתי הקרן סייעה לי. היום אני בונה בית בקיבוץ. התקבלתי כחברת קיבוץ, כנראה הגרושה היחידה שהתקבלה לחברות בקיבוץ בישראל. אנשים לא יכולים לדמיין את הקיבוץ בלי המאפייה, כי זו לא רק חנות לממכר לחם, אלא מקום מפגש שיש בו גם את התמונות של ראשית ימי הקיבוץ".
להב־צור: "היא הגיעה אלינו אבודה לגמרי, ואני האמנתי בה מהרגע הראשון. עוד לא טעמתי את הלחם שלה, אבל אלה בדיוק האנשים שאני מחפשת".
למה הקרן נותנת הלוואות ולא מענקים?
"כי הלוואה מחייבת אותך. הכסף שאנחנו מלווים חוזר לקרן. כשאני מאשרת הלוואה, אני אומרת ליזם, ההחזר החודשי שלך הוא כדי שהבא אחריך יקבל את ההזדמנות שאתה קיבלת. יש כאן רוח חברתית. השאיפה שלנו היא שיוקמו בארץ כמה שיותר עסקים".
מה קורה כשיזם מתקשה לעמוד בהחזר?
"אנחנו נפגשים איתו, עושים לו פריסה מחודשת עם החזר קטן יותר. יותר מפעם אחת ויתרנו על ההלוואה על רקע אנושי, מישהי שחלתה, אישה שבעלה התאבד".
במי את גאה במיוחד?
"פנתה אליי יום אחד רואת חשבון ערבייה, שסיפרה על שתי אחיות עיוורות מכפר טורעאן שרוצות לפתוח עסק לבגדים. אמרתי לה: 'את צוחקת עליי'. הגיעו אליי שתי בחורות בלבוש מסורתי והציגו לי תוכנית עסקית מפורטת שלא ראיתי אצל אף יזם, בטכנולוגיה שמותאמת לעיוורות. לשתיהן יש שני תארים מאוניברסיטת חיפה והן הפגינו בקיאות מדהימה. הן אמרו, אנחנו לא יכולות להתחתן, וזה עסק שאנחנו יכולות להקים. היום הן מפרנסות את כל המשפחה. נתנו להן 100 אלף שקל ושינינו להן את החיים. "שום דבר לא יכול לרגש את נייתי קירש יותר מהדברים האלה. הוא כל הזמן שואל אותי אם אני צריכה עוד כסף".
