טוב, אז אתם בטח סקרנים לדעת מה אני כבר יודעת לעשות בבריכת השחייה, ואם כבר עזבתי סוף-סוף את הקיר. אז קודם כל, כן: לא רק שעזבתי את הקיר, גם הקיר עזב אותי, ואני שמחה להודות שחודש מאז שהחלטתי שאני קופצת למים והופכת את הפחד שלי לטרול ורוד, חומת האימה העיראקית נסדקה, ואפילו ממש התמוטטה, עד כדי כך שאני כבר משתוקקת להיכנס למים.
מי שיתבונן בתשומת לב גם יגלה שאני ממש נהנית לשחרר ידיים ולצוף, בידיעה שמורן, אורי או ירון המדריכים – כל אחד בתורו, כמובן – נמצאים קרוב, והם לא ייתנו לי לטבוע. ואם זה לא מספיק, אז גופי ממהר לעשות תנועות ולהתקדם כמה מטרים לעבר קו האמצע של הבריכה. אז נכון, זה עדיין לא קורה בעמוקים, ואני עדיין לא ממש שוחה, אלא רק משכשכת וצפה. אני גם עוד לא בדיוק יודעת לסנכרן את הנשימות עם התנועה, ויוצא שאני מוציאה את הראש ולא מצליחה לקחת אוויר כי הריאות שלי או מלאות מדי או מבוהלות מדי, ואז אני מפרפרת לצדדים ומשפריצה בועות במים ומאבדת ביטחון ובולעת כלור דרך האף ומחפשת את הידיים של מורן המדריכה – אבל היי, אני כבר לא פוחדת שאטבע. וזה כל כך מרגש אותי להתנהל בזירה החדשה הזו, שתמיד הבטתי עליה מבחוץ, ועכשיו אני לא פוחדת שהיא עלולה לפוגג אותי. מהשיעור האחרון אני גם מצליחה להתקדם כמה מטרים בעזרת תנועות פתיחה וחץ של הידיים ורואה את הקיר מתרחק והולך. אין ספק, אמונה בהחלט מייצרת מציאות.
"אבל תפסיקי להסתכל קדימה, על הקיר. הוא הבין שעזבת אותו. תסתכלי פנימה, תכניסי את הראש", אומרת לי מורן ומכוונת אותי להתבונן אל תוך המים ולא מחוצה להם, להכניס את כל הראש אל מתחת לפני המים ולתת להם לעטוף את כולי. ואז מורן עוברת להסביר לי כמה דברים על חשיבותה של ציפה עמוקה, כי מדריכת שחייה, כפי שלמדתי בשבועות האחרונים, היא גם מדריכה לחיים. "ככל שתכניסי את הראש ואת הידיים עמוק יותר לתוך המים, וממש תקפידי להיות מתחת למים, בלי להסתקרן ממה שקורה בחוץ ובלי רצון להציץ החוצה – ככה גם תתקדמי יותר", היא אומרת לי, ואני כבר מתרגמת את הדברים שלה לצורת ההתנהלות הנדרשת גם מחוץ לשיעור, ביבשה, ומבינה שהיא צודקת: ככל שאנחנו מעמיקים במשהו, יורדים למצולותיו, לומדים אותו לפני ולפנים ומתמקצעים בו, אנחנו גם שולטים בו יותר, וההתקדמות שלנו נעשית משמעותית.
בעידן שבו כל אחד שמחזיק סלולרי הוא צלם, וכל מי ששר שלוש דקות בפריים טיים הוא כוכב נולד, ההתעקשות על התעמקות בשם ההתמקצעות הולכת ונעלמת, ובאותה נשימה חסרונן של זו וגם של זו זועק לשמיים. כי איך שלא נהפוך את זה, בלי התעמקות אין התמקצעות, ובלי התמקצעות אין מצוינות, מה שמזכיר לי סיפור שהשף ישראל אהרוני סיפר פעם בתוכנית הטלוויזיה שלו עם גידי גוב.
הגיע קיסר סין לצייר מוכשר באחד הכפרים וביקש: "צייר לי את ענף הבמבוק המושלם ביותר בעולם".
"בסדר, אבל תחזור בעוד עשר שנים", ענה הצייר לקיסר.
משך הקיסר בכתפיו והלך.
כעבור עשור, כאשר חזר הקיסר, שלף הצייר דף אורז, ותוך עשר שניות צייר בהינף מכחול את ענף הבמבוק המושלם בעולם. כעס הקיסר: "עשר שנים חיכיתי למשהו שאתה מצייר בעשר שניות?"
לקח אותו הצייר אל אחורי הסטודיו, ושם נערמו אלפי דפי אורז ועליהם במבוקים מצוירים. "עשר שנים צללתי לעומקו של ענף הבמבוק", הסביר הצייר לקיסר, "התבוננתי בו, למדתי אותו, ציירתי אותו מכל זווית אפשרית והתאמנתי בלי סוף, יום אחר יום, כדי להיות מוכן לרגע הזה, כשתחזור".
ואכן, במציאות שבה הרבה ממה שאנו עושים נמצא בקליפה ולא בליבה, כשחלק ניכר מאנטנות הבמבוק שלנו מכוון כלפי חוץ, ואנחנו מתנהלים במהירות הטלגרם, נמנעת מאיתנו לעיתים קרובות מדי ההתעמקות שמאפשרת לנו להתקדם בנתיב שיועד לנו – בדיוק מה שקורה כשאני לא משקעת את עצמי מספיק בעומקם של המים ולא מניחה להם לשאת אותי בדרכם השקטה, הבטוחה, כי זה מה שהם נועדו לעשות. אז הגיע הזמן שהם יעשו את זה. הגיע זמן ההתעמקות.
איך הוא לא פוחד? איך גם ענת לב אדלר מפסיקה לאט-לאט לפחד? הקליקו על התמונה:
