יצאה לחופשי ועשתה תואר שני: "אפשר להפוך את הקערה על פיה"

אל הבמה בטקס הענקת התארים שערכה לאחרונה האוניברסיטה הפתוחה, עלתה בוגרת לא שגרתית: שמה זיוה חיון, בת 54, והיא קיבלה תואר שני בלימודי דמוקרטיה ומדיניות ציבורית. מה שייחד אותה משאר הבוגרים היה העובדה שהיא השיגה את התואר כשמאחוריה לא רק בחינות, עבודות ולחץ רגיל של סטודנטית, אלא גם היסטוריה ארוכה של יחסים קשים במשפחתה.

עוד בערוץ אנשים:

• גנן בגן: "לגננת מתעללת אין זיקה לילדים. צריכה להגיע לאברבנאל"
• נודדת בין ארצות ומקצועות: "אני נאמנה לעצמי והולכת אחרי הלב"
• עושה סקי בשווייץ ומטייל בהרי הרוקי עם כיסא גלגלים ושמחת חיים
  

"התחלתי ללמוד כי לא רציתי שיעברו עוד 15 שנה, ואני אסתכל אחורה, אשאל את עצמי מה עשיתי בחיים, ולא תהיה לי תשובה", אומרת חיון. לא במקרה היא נוקבת בפרק הזמן הזה: בדיוק לפני 15 שנה היא לא הייתה בטוחה שתוכל פעם ללמוד ולהוציא תואר; באותה תקופה הייתה בנקודה שבה נדרשה להתחיל ולאסוף את חייה מחדש אחרי שנים של מאבקים משפטיים וחצי שנה שבה חיה במקלט לנשים. "כשיצאתי משם, הכל נמחק, והייתי צריכה להתחיל מאפס", היא נזכרת. היום, כשיש לה משרה בעיריית תל אביב ושני תארים אקדמיים על הקיר, היא גאה בדרך שעברה. "הוכחתי שגם אנשים כמוני, שמעולם לא למדו, יכולים להפוך את הקערה על פיה", היא אומרת. "הצלחתי לצאת ממקום קשה ולהגיע לנקודה שבה אני נמצאת היום, וזו תוצאה של השתייכות למקום עבודה, רצון ללמוד ועוצמות שניחנתי בהן". 

חיון בטקס קבלת התואר השני. "כל אישה יכולה להרים את עצמה"(צילום: עודד קרני)

כשהאהבה חונקת

חיון נולדה וגדלה בחולון, וכשהייתה בת 23 נישאה והקימה משפחה. לדבריה, בני משפחתה הפעילו עליה לחץ להתחתן, והיא נענתה לגבר שחיזר אחריה בנחישות. כיום היא אומרת שמעשים שלו שנראו לה רומנטיים כאישה צעירה, מקבלים עכשיו משמעות שונה. "כשרק הכרנו, הזמנתי אותו לבוא איתי למסיבה", היא מספרת. "הוא ישב בצד, ואמרתי לו: 'קום לרקוד'. הוא לא רצה, אז אמרתי לו שלא נעים לי שהוא יושב לבד: שיעזוב את הבירה ויבוא לרקוד. באותו רגע הוא פשוט עזב את הבירה שהייתה לו ביד, והיא התנפצה על הרצפה. ברגע הראשון זה נראה לי מגניב: הוא לא כמו כולם, ויש לו אומץ. ככה חשבתי בגיל 20. היום אני מבינה שזה לא מגניב. אני גם זוכרת שכשהייתי בהיריון הראשון שלי, יצאתי מהבית בוכה: התפללתי שהוא לא יאהב אותי כל כך, כי הרגשתי שהאהבה חונקת אותי. עוד כשהכרנו, באחד הימים אמרתי לו שאני לא חושבת שאנחנו מתאימים, ולמחרת ירדתי מהבית לאוטו שלי ומצאתי בפנים מתנה. זה היה רומנטי ומגניב, אבל היום, בדיעבד, אני כל הזמן שואלת את עצמי: איך לא שאלת את עצמך איך הוא נכנס לרכב? איך לא נדלקו הנורות האדומות כבר אז?"

לאורך שנות הנישואים נעשו חייה בעייתיים יותר ויותר. חיון מתארת זוגיות שבה שוררת אי-ודאות מוחלטת, וכל אינטראקציה עלולה להסתיים בתגובה בלתי צפויה. "באחת המריבות שלנו רצתי החוצה מהבית והגשתי תלונה", היא משחזרת. "לפני כן לא הצלחתי לברוח. התלונה הזו הייתה מעין אירוע מכונן, מעין יריית פתיחה לכל מה שקרה בעקבותיה". כשכבר הייתה בטיפול של רשויות הרווחה, הוצע לה להיכנס עם ילדיה למקלט לנשים, אבל היא סירבה, משום שלא רצתה לטלטל את חיי הילדים. בעלה בינתיים עזב את הבית לתקופה, והיא הקימה עסק למכירת סנדוויצ'ים וסלטים. אחרי שמונה חודשים חזר הבעל הביתה, והיא החליטה לברוח. "נאלצתי לעזוב את הבית ולעבור לגור עם ילדים קטנים במקלט לנשים בחיפה. לקחתי את החפצים של הילדים ואת האלבומים המשפחתיים, ונסעתי".

חצי שנה שהתה עם ילדיה במקלט. כשיצאה ממנו, נכנסה לתהליך גירושים ממושך. לאחר דיונים משפטיים ארוכים היא קיבלה גט ויצאה לחופשי.

בבית, עם ידיד. "לא יודעת מה היה קורה לי אם לא הייתי פונה לעזרה"(צילום: יובל חן)

להעביר את זה הלאה

את החיים שאחרי הגירושים החלה לבנות לאט אבל בטוח. תחילה עסקה בעבודות מזדמנות, שאליהן הייתה לוקחת את הילדים, כי לא היה מי שיישאר איתם בבית. עם הזמן היא בנתה את חייה מחדש. ב-2014 התחילה ללמוד מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. בהתחלה היא לקחה קורס אחד, בשביל הכיף, ולאט-לאט צברה מספיק קורסים כדי להשלים תואר ראשון. היא סיימה את התואר בהצטיינות, ועכשיו מתנוסס על קיר ביתה גם התואר השני. עכשיו היא גם עובדת באגף הגבייה של עיריית תל אביב ומתנדבת בשני ארגונים למען נשים מוכות ונפגעות תקיפה מינית.

"קיבלתי החלטה להעביר את זה הלאה", היא מנמקת את הפעילות ההתנדבותית שלה. "אמרתי לעצמי שכשאעמוד על הרגליים, אעזור לאחרות כמו שעזרו לי. הסיפור שלי מאוד אופטימי, למרות העובדה שהוא מאוד עצוב, ואני רוצה להגיד לכל אישה שלא מזהה שהיא נמצאת במקום חולה, או שלא מאמינה שיהיה לה יותר טוב – שתדע שיש לה במי להיעזר. אני לא יודעת מה היה קורה לי אם לא הייתי פונה לעזרה. כשאני עובדת היום עם נשים ונערות, אני מבינה איך אפשר להישאר במקום לא טוב, וכמה חשוב להתחיל לחנך מגיל מוקדם שצריך לשים לב לנורות האדומות. אני מאמינה שכל אישה יכולה להרים את עצמה מהמקום הקשה הזה, אבל צריך בשביל זה המון אומץ, במיוחד כשיש ילדים.

"חשוב לי להגיד שגם הגברים הם קורבנות – של החברה והתרבות. גברים מתחנכים על כך שהאישה נועדה לשמש ולספק אותם, ויש כאלה שלא נתפסים כגברים בעיני עצמם אם האישה שלהם מאפילה עליהם, ולכן הם יעשו הכל כדי להנמיך אותה. נשים רבות שילמו על כך בחייהן".

"הרגשתי מגעיל, שמן, מכוער, טיפש, כלומניק" - ותראו איפה הוא היום. הקליקו על התמונה:

שי וקסמן. "כשאמרו לי שאני לא מסוגל לקרוא ולכתוב, הפסקתי לקרוא ולכתוב". הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)