בן שבעה חודשים היה גיל ברימן כשתקף אותו נגיף הפוליו: קודם הופיע חום גבוה, ואחרי יומיים הגיע גם שיתוק מהצוואר ומטה. הרופאים הגיעו לבדוק אותו בביתו בתל אביב, מיששו וחקרו, אבל מכיוון שהוא היה בין ראשוני החולים בארץ בשיתוק ילדים, הם לא ידעו איך לטפל בו. עם מעט ידע שהיה להם, ניסו הורי התינוק לטפל בו בעצמם. פיזיותרפיסטית שהגיעה לביתם פעמיים בשבוע העבירה אותו ממים חמים לקרים – "לבשל אותי, ואז להקפיא", כדברי ברימן – כדי להאיץ את מחזור הדם. לאט-לאט התחזקו חלק מהשרירים וחזרו לתפקד, אבל לא במלואם. בעזרת חוברת הדרכה ששלחה אליהם קרובת משפחה מאמריקה, קבעו ההורים את שיטת הטיפול בבנם, את דרך חייו ואת גורלו: הם החליטו שיתייחסו אליו כאל ילד בריא, יאיצו בו לעשות הכל, לא לוותר על דבר. "ההורים החליטו שאני צריך להיות נורמלי, וזה מה שהכתיב את ילדותי ואת כל חיי", אומר ברימן.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- האחים שהגיעו מאתיופיה: מקבץ ראיונות, בעקבות הפגנות המחאה
הרבה נחת ידע ברימן (70) בחייו: הוא נישא לאישה שאהב, הביא לעולם שתי בנות, הקים בית לתפארת בכוכב יאיר, עשה קריירה מרשימה כרוקח בבית המרקחת המשפחתי שפעל במשך 73 שנה תחת שלושה דורות. אבל כשהוא חצה את גיל 50, לקה בסינדרום פוסט-פוליו; מצבו הידרדר, ובשנים האחרונות הוא נכה בכיסא גלגלים, מה שלא מפריע לו להמשיך לעשות הכל, לא לוותר על דבר, ממש כמו שהחליטו עבורו הוריו בילדותו. לצד פעילות לקידום ההנגשה הוא מטייל ברחבי העולם ומתנסה באינספור פעילויות ואתגרים, בהם סקי ודאייה. סיפור חייו יוצא הדופן ייחשף בקרוב בספר, "האיש עם השפם", שייצא בהוצאה עצמית. ערוץ אנשים של Xnet מפרסם כאן קטעים נבחרים מתוכו.
לימדו אותי לסבול
"ההורים לא ויתרו לי על כלום", נזכר ברימן. "שיחקתי טניס, רכבתי על אופניים, צלחתי את הכינרת. עשיתי כל מה שאסור היה לי לעשות. אם לא היו מגדלים אותי כילד רגיל, אולי השרירים הבריאים שלי היו ממשיכים לתפקד יותר זמן, ומצבי לא היה מחמיר כל כך, אבל במקרה כזה לא הייתה לי ילדות נורמלית. מי יודע מה עדיף? ההורים עשו מה שהם חשבו שנכון: לימדו אותי לסבול, חינכו אותי לא לוותר, לעשות כמה שיותר, מכיוון שחשבו שכך אהיה בריא".
אבל היו בעיות. "כל המשחקים הקבוצתיים – כדורגל, כדורעף, כדורסל – לא היו בשבילי, כי אם הייתי נתקל בילד אחר, הייתי נופל. לפעמים ריחמתי על עצמי, ובעיקר הרגשתי מתוסכל כשלא הייתי יכול לעשות מה שאחרים עושים – לבעוט בכדור, למשל – למרות שבסופו של דבר, לא רק שעשיתי הכל, מבחינה פיזית עשיתי עוד יותר מאחרים. באותה תקופה היו הורים ששלחו את ילדיהם הנכים למוסדות כמו בית אברהמס בתל אביב או אלי"ן בירושלים. אם התלוננתי לפעמים שקשה לי, ההורים היו לוקחים אותי לבית אברהמס, מצביעים על הילדים המשותקים שם ואומרים לי: 'תגיד תודה שאתה לא הולך ככה'.
"הוריי עבדו קשה כדי לגדל אותי כילד בריא. אבא שלי סיפר לי פעם שבשנה הראשונה הם שילמו עבור כל טיפול פיזיותרפיה בי סכום שהיה שווה למשכורת של שבוע. עליתי להם הרבה כסף, ואני לא יודע אם ההשקעה הצליחה. עד היום אני ממשיך לדבר עם ההורים שלי במחשבותיי. יש לי כמה שאלות אליהם, שנותרו ללא תשובות: על הגידול שלי, איך התמודדו עם המכה הזאת. כשאני מדבר היום עם חבריי הנכים, אני מגלה שמשפחותיהם עברו לקומות נמוכות יותר או לקומת קרקע כדי להקל עליהם, ורק ההורים שלי עברו מקומה ראשונה לקומה שלישית. כבר אין לי את מי לשאול למה הם עשו את זה".
בא למועדון כוכב חדש
שנים הוא התכחש לנכותו ועשה הכל כדי לא להיות מוגבל על ידה, אבל בשלב מסוים היא הרימה את ראשה ותבעה הכרה. "הנפילה הגדולה הגיעה לאחר שאשתי דידי נפטרה מסרטן", הוא מספר. "כנראה שהטיפול בה בשנתה האחרונה גמר אותי מבחינה נפשית ופיזית. לריקנות בחיים בלי דידי נוספה החמרה במצבי: התקשיתי ללכת, לא יכולתי להמשיך לעמוד על הרגליים בעבודה, לא יכולתי לעסוק עוד בספורט, והכאבים שליוו אותי כל חיי, החריפו. עם הזמן נעזרתי יותר במקל, אבל הלכתי פחות ופחות. מכיוון שהיה לי קשה גם לשבת, כי סבלתי מכאבי גב – רק על הכיסא במכונית היה לי נוח לשבת – כמעט לא יצאתי מהבית ולא הלכתי לחברים. הייתי כל הזמן בבית וקראתי ספרים. הבנות שלי לא ידעו מה לעשות איתי. הן ניסו להוציא אותי מהבית כמה שיותר – לטיולים קצרים, למסעדות".
התפנית בחייו התרחשה כשנודע לו שבמועדון ספיבק לנכים ברמת גן יש מעסה מצוינת בשם אוליביה, שמתמחה בטיפול בחולי פוליו. הוא החל ללכת אליה מדי שבוע והכיר דרכה אישה שהציגה בפניו את עולם הנכים, הקלה את המעבר אליו – ונעשתה בת זוגו. "כל הקצ'קס במועדון דיברו על זה שהגיע כוכב חדש, אלמן בודד ומסכן, ושלחו אליי את יעל דותן כדי שתסביר לי על כל הזכויות המגיעות לי - איך, לדוגמה, מקבלים כיסא גלגלים. היא הייתה אז על כיסא גלגלים ידני והכירה את התחום היטב. נפגשתי איתה, ומאז אנחנו ביחד. היא אמרה שאם אני אשב על כיסא גלגלים, אוכל לצאת מהבית. אני תמיד אומר שעד שפגשתי את יעל, לא הייתי נכה".
ההסתגלות לכיסא הגלגלים לא הייתה פשוטה. "צריך ללמוד להסתדר איתו לבד", הוא אומר, "להתרגל לראות אנשים מגובה אחר, למצוא את הדרך להגיע לקופה בדואר או בבנק. זה לא היה נעים, ובהתחלה פחדתי לצאת מהבית, אבל הפנמתי שזהו, שאין לי ברירה. אלה חיי החדשים, ואני לא יכול לתפקד בלי הכיסא הזה. אנשים הופתעו לראות אותי פתאום על כיסא גלגלים. הייתי אטרקציה. שכנים הופתעו. הבנות צחקו עליי. אבל לקחתי את זה בקלות. עשיתי תהליך עם עצמי והשלמתי: אני נכה. זה לא היה קל, אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת. במקום לשחק טניס, התחלתי לשחק טניס שולחן ואפילו זכיתי בגביעים בתחרויות לנכים. להיפראקטיביות יש גם פלוסים. היא משאירה אותי בחיים. אחרי הכל, אדם נורמלי במצבי לא היה עושה סקי בשווייץ".
מותר לנו לצחוק על עצמנו
אדם נורמלי במצבו אולי גם לא היה מטייל חודש וחצי בהרי הרוקי ובאלסקה, מרחיק עם בנותיו עד ניו זילנד או דואה במצנח רחיפה. ככה זה כשלאדם לא נורמלי חברה גם בת זוג יוצאת דופן, שריפדה את כניסתו לעולם החדש - עולם הנכים. לפחות פעם בשנה הם נוסעים יחד לחו"ל. זמן קצר לאחר שהכירו, נסעו יחד לראשונה לפריז, ומשם המשיכו לבולוניה. הנסיעה הבאה התחילה בניו יורק ונמשכה בטיול חלומי בהרי הרוקי, שבו לא ויתרו על סיור ביער גשם, המותאם לנכים, בגשם סוחף. אחרי חודש בדרכים הפליגו לאלסקה והגיעו למסקנה ששיט הוא אפשרות הטיול הנוחה ביותר עבורם. בין התחנות הבאות שלהם היו נורווגיה, אוסטרליה, הונג קונג, הים הבלטי וגרמניה.
יחד איתה הביאה דותן לקשר חבורת נכים עליזה שהתגבשה בחוג לריקודי עם בכיסאות גלגלים בהרצליה. עכשיו, לראשונה בחייו, יש לברימן חברים נכים: יחד הם נופשים מדי שנה בנהריה או בקיבוץ הגושרים, מטיילים ומבלים. "בהתחלה היה לי מוזר להיות בחברת נכים", הוא אומר. "הם מכירים כבר שנים רבות, ואותי הם לא הכירו קודם. גם נדרש לי זמן כדי ללמוד מה המוגבלות של כל אחד, ולדעת עם מי מותר לצחוק ועם מי לא. לנו, הנכים, מותר לצחוק על עצמנו. כשנכנסנו פעם למסעדה, ארבעה נכים בכיסאות גלגלים, אחד מאיתנו הודיע למלצר שאנחנו משלמים חצי מחיר, כי הבאנו כיסאות מהבית. המלצר הנבוך אמר שהוא צריך לשאול את אחראי המשמרת. החיים קלים יותר כשיש חברים כאלה, וגם לנו קל יותר יחד. זו לא קבוצת תמיכה; אנחנו מדברים מעט מאוד על המגבלות – כל אחד מתמודד עם הצרות שלו, וכל אחד יודע מה המגבלות של האחר – אבל הביחד שלנו יוצר תמיכה. רק עם החבורה הזו דיברתי על הנכות, כי קודם היא הרי לא הייתה".
כיום החיים שלו מלאים: יש בהם הרצאות, סרטים, שירה בחבורת זמר וכמובן טיולים בארץ ובחו"ל. "אני מכיר אנשים במצב שלי שעושים הרבה פחות ממני", אומר ברימן. "בזמן האחרון הורדתי קצת בפעילות, אבל אני מרגיש שבסך הכל חייתי את החיים שלי כמו שרציתי. עם כל הקשיים שהיו לי, בכל זאת הצלחתי להגיע למה שהגעתי. נסעתי הרבה בעולם, עבדתי במקצוע שאהבתי. אני מאחל לעצמי שלא יהיה יותר גרוע, ויודע שאני משקר. גם לאחרים אני אומר: 'אל תדאגו, יהיה יותר גרוע'. אני הרי יודע את זה, מניסיון, אבל בינתיים מנצל את כל מה שאפשר. אמרו לי שכשאחלום על עצמי בכיסא גלגלים, זה הסימן שהשלמתי באופן סופי עם מצבי. אני, בחלומות שלי, עדיין הולך".
מיוחדת עם צרכים מיוחדים: "למה שלא אשרת בצה"ל?" הקליקו על התמונה:
