בכל פעם שסג"מ זמדה וואסיה חוזרת משהות ממושכת בבסיס ויוצאת לבית הוריה בחולון, היא מקפידה לעצור לפני הכל בביתה של ד"ר יהודית ארנברג, אוצרת במרכז למורשת יהדות בבל ומרצה לאמנות יהודית במכללת תלפיות. "אני מגיעה אליה איך שאני, עם המדים והתיק, ומשתפת אותה במה שעובר עליי", מספרת וואסיה. "כשקשה לי, היא תומכת בי, ולא רק בדברים שקשורים בהכרח לצבא. אני משתפת אותה בדברים שאני רוצה לעשות בחיים, בדברים שקורים לי. מתייעצת איתה על הכל. היא מכירה אותי, וקל לי לדבר איתה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- אביו של גורי אלפי התחשמל וכתב על מכות, סטירות וחשמלאי אידיוט
הקשר הקרוב בין השתיים החל כשוואסיה הייתה בת עשר. בשבוע שעבר, כעשר שנים לאחר מכן, הוענקו לה דרגות קצונה, וד"ר ארנברג נכחה בטקס יחד עם בני משפחתה וחבריה הקרובים של הקצינה הטרייה. וואסיה יודעת שאלמלא העזרה שקיבלה מד"ר ארנברג כל השנים, אולי היא לא הייתה מגיעה לכך.
הייתי בתת-משקל
וואסיה (20) עלתה לארץ עם משפחתה ב-2006 מגונדר שבאתיופיה. עם עלייתם הגיעו בני המשפחה למרכז קליטה בבאר שבע, שם גרו כשנה וחצי ולמדו עברית ויהדות, ולאחר מכן השתקעו בחולון. כשהעולה הצעירה התקשתה בלימודי העברית בבית הספר הדתי שבו למדה, היא הוכנסה לקבוצת תגבור שאותה העבירה ד"ר ארנברג. "התחלתי להתנדב בבית הספר", נזכרת ד"ר ארנברג, "ואחרי כמה שיעורים הבנתי שאני יכולה לתרום יותר באמצעות ליווי אישי. כבר בשיעור הראשון זמדה מצאה חן בעיניי: היא הפגינה כישרון רב, חוכמה וקליטה מהירה, אז הצעתי לה שנמשיך את התגבור אצלי בבית אחרי הלימודים. היא הסכימה והייתה מגיעה אליי פעם-פעמיים בשבוע לשעה-שעתיים אחרי הלימודים".
"הרבה ממה שאני היום זה בזכות הליווי של יהודית", אומרת וואסיה. "בזכותה התגבש אצלי הרצון ללמוד ולהתפתח".
לאחר שסיימה את לימודיה, נדרשה לבחור בין שירות צבאי ללאומי והחליטה שצה"ל קורא לה. היא התגייסה לקורס שפעל בבסיס מחו"ה אלון והכשיר חיילים יוצאי אתיופיה לשירות צבאי, "ובמהלך הקורס הבנתי שאני רוצה לעשות שירות קרבי ולפקד על חיילים", היא מספרת. "הייתי אז בתת-משקל, אז התחלתי לעבוד על שינוי הפרופיל הרפואי שלי. אחרי חמישה חודשים עליתי במשקל, והפרופיל הרפואי עלה ל-97. סיימתי את הקורס, ובאוגוסט 2017 התגייסתי לטירונות קרבית בגדוד ברדלס".
למה רצית להיות לוחמת?
"הייתה לי אפשרות לעשות משהו משמעותי בצבא, אז למה לא?"
היו עוד בנות שהתגייסו לקרבי מבית הספר הדתי שבו למדת?
"אני חושבת שהייתי היחידה. בשונה מהשאר, אני חיפשתי איך לאתגר את עצמי ולהביא את היכולות שלי לידי ביטוי".
הכירו את גדוד ברדלס:
עם סיום הטירונות עברה להמשך הכשרה קרבית ואחר כך יצאה לקורס מ"כיות במטרה להגשים את חלומה לפקד על כיתת לוחמות. "היציאה לפיקוד הייתה הדבר הכי טוב שעשיתי", אומרת וואסיה. "הייתי מפקדת טירונים, שזה דורש להתעסק הרבה במשמעת. בכיתה שעליה פיקדתי הייתה בהתחלה רק חיילת אתיופית אחת, וכשסיימתי, היו שלוש. השתיים שהצטרפו לא הסתדרו עם המפקדות שלהן, אז העבירו אותן אליי, כי המפקדים האמינו שאני אבין אותן יותר. איתי הן באמת סיימו את הטירונות, אבל אני חושבת שעניין ההצלחה בטירונות קשור לאופי של הבן אדם, לא לעדה שלו. לי פשוט הייתה תקשורת חזקה עם שתי החיילות האלה, אז המפקדים שמעליי אמרו: 'יש מ"כית אתיופית, אז נעביר אליה את כל האתיופיות'. אני בתור מ"כית, ובתור בן אדם, לא מאמינה שזה צריך להיות ככה. אין סיבה לתת בצבא יחס מיוחד לבני העדה האתיופית. זה יוצר הבדלים שאחר כך מגיעים לכלל החברה. בצבא צריך להתייחס באופן שווה לכולם. אז נכון, לא כולם אותו דבר, אבל אני לא מייחסת את זה לעדות השונות אלא לכך שלכל אדם יש אופי שונה".
אחרי ארבעה חודשי פיקוד היא יצאה לקצונה, לא לפני שעברה התייעצות אצל המלווה הוותיקה והצמודה – ד"ר ארנברג.
איך הצבא עובד
לדבריה, להתייעצויות עם ד"ר ארנברג היה חלק מכריע בהחלטתה לצאת לקצונה. "זה בזכותה, היא עודדה אותי", אומרת וואסיה. "היא סיפרה לי על השירות של בעלה, שהיה מ"פ בסיירת, והסבירה למה כדאי לי לעשות את זה, וכמה שזה מפתח את המוח". לארנברג גרסה קצת שונה להתרחשויות. "הכל הגיע ממנה", היא אומרת, "אבל אני עודדתי אותה, ללא ספק. היה לי חשוב שהיא תעשה צבא, שלא תהיה יוצאת דופן, שתעבור את המסלול הישראלי ושתהיה שווה בין שווים. כשהיא התייעצה איתי על הקצונה, אמרתי לה שזה יקדם אותה מאוד ויעזור לה באזרחות בהמשך".
עכשיו, כשעל כתפיה דרגות סג"מ, וואסיה עומדת לקבל בקרוב תפקיד קרבי. על קורס הקצינות היא אומרת: "זו הייתה חוויה עצומה. הכרתי אנשים מכל יחידות הצבא, לא רק מהגדוד ממנו באתי, ולמדתי הרבה מאוד. זה פתח לי את הראש והבנתי איך הצבא עובד. עכשיו אני מחכה לתפקיד הבא ורוצה למלא אותו על הצד הטוב ביותר".
החייל המצטיין שהה בארץ באופן בלתי חוקי. הקליקו על התמונה:
