איך הגיע צעיר יליד אתיופיה, שעד לפני שנתיים בקושי ידע מילה בעברית ושהה בארץ באופן בלתי חוקי, לשירות כמתכנת ביחידת המחשבים היוקרתית של צה"ל? אם שואלים את חנוך ארגה בן ה-25, התשובה מאוד פשוטה - משהו כמו "רציתי, חלמתי, אז עשיתי".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- עורכת הדין התפטרה מעבודתה והמציאה את עצמה מחדש
ועדיין, הסיפור שלו מאוד לא פשוט, ויש בו לא רק רצון, חלום ועשייה, אלא גם עקשנות, שאפתנות ובחירה באופטימיות, שבזכותן הוא הגיע ביום העצמאות האחרון לבית הנשיא בירושלים והוכתר כחייל מצטיין. כיום ארגה מתרגם לאמהרית סרטוני תכנות, וצעירים רבים מבני העדה האתיופית עוקבים אחר חומרי ההדרכה שהוא מעלה ליוטיוב; הם לומדים ממנו, מעריצים אותו, רואים בו מודל לחיקוי, סמל לקליטה מושלמת.
סרטון לדוגמה:
הרגשתי שלא רוצים אותי כאן
הוא נולד וגדל באדיס אבבה, בבית שבו היהדות לא הייתה פקטור משמעותי, אף שהכמיהה להגיע לירושלים הייתה קיימת תמיד. "החיים באדיס אבבה שונים לגמרי מאלה שבישראל", הוא אומר. "הכל שונה, אבל זאת עיר מאוד מפותחת. אני תמיד מופתע מתגובות של אנשים כשאני מראה להם תמונות משם. אנשים כאן לא יודעים כמעט כלום על אתיופיה. לדוגמה, כשאני אומר שחם לי, עונים לי: 'מה חם לך? באת מאפריקה'. הם לא יודעים שהטמפרטורה הכי גבוהה באדיס אבבה היא 25 מעלות".
בנעוריו התגרשו הוריו; אמו עלתה לישראל, ואביו נישא שוב ובנה משפחה חדשה. לפני שבע שנים החליטו חנוך ואחיו הצעיר, שמשרת כיום בחטיבת כפיר, לעזוב את אתיופיה ולעלות לארץ. השניים בחרו לא להמתין לאישור עלייה, אלא להגיע עם ויזת תייר, ומכאן להתחיל את הדרך אל תעודת הזהות הכחולה. "לכל יהודי באתיופיה ברור שישראל היא המקום שבו הוא צריך לחיות", אומר ארגה. "חלמתי להגיע לירושלים והייתי בטוח שהדברים יסתדרו בצורה הכי טובה. אחר כך הבנתי שזה קצת יותר מסובך. כשהגעתי לכאן, התנפצה לי האידיליה. היה מאוד קשה, ולא ציפיתי לזה".
איפה היה הקושי העיקרי?
"הגעתי אל אמא שלי בבאר שבע, ורק אחרי כמה חודשים הצלחתי לנסוע לבקר בירושלים. הרגשתי כאילו זה היום הראשון בישראל, אבל זה לא היה כמו שציפיתי. אולי זה ילדותי, אבל דמיינתי את ירושלים כמקום רוחני, לא כעיר שאנשים צועקים בה. זה לא היה מה שציפיתי לו. אחרי שלושה חודשים פג התוקף של הוויזה שלי, הייתי כאן לא חוקי, והתחיל להיות קשה. עברו ארבע שנים של ביורוקרטיה עד שהמעמד שלי הסתדר. בדרך היו לי הרבה מחשבות לחזור לאתיופיה. הרגשתי שלא רוצים אותי כאן".
הנער שהגיע לארץ עם חלומות ללמוד פיזיקה ולהיות אסטרונאוט, מצא את עצמו יושב בדירה קטנה בבאר שבע, פגוע, משועמם, חסר אונים. "הבנתי שאני תקוע, שאני לא יכול ללכת ללמוד כמו שרציתי. היה לי קשה יותר ממה שאני יכול לספר לך, אבל גם החלטתי לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם למה שאני רוצה".
איך עשית את זה?
"הבנתי שאני לא יכול ללמוד במוסד אקדמי וגם לא לעבוד, אבל יש לי דבר אחד חשוב – זמן - והחלטתי שאת הזמן הזה אני אנצל כדי ללמוד לבד כל מיני דברים. התחלתי ללמוד תכנות מהיוטיוב. זה קל: אתה רק צריך רצון וזמן. האנגלית שלי לא הייתה מושלמת, אז ראיתי כל סרטון שש, שבע, עשר, 20 פעמים עד שהבנתי הכל. זה לא משנה מה אתה יודע ומה לא: אם יש לך זמן ואתה רוצה מספיק, בסוף תצליח. החברים שלי חשבו שאני מפספס המון דברים. הם לא הבינו למה אני יושב כל היום מול המחשב, וניסו למצוא לי עבודה פיזית בשביל 20 שקל לשעה. אבל אני רציתי להגיע למקומות יותר גבוהים. אז, בשנים האלה, בניתי את החיים שלי".
ב-2014 הוא קיבל מעמד של עולה חדש ומיד נרשם ללימודי הנדסת מחשבים במכללה. את בעיית המימון הצליח לפתור בעזרת מלגות, אבל על בעיית השפה היה יותר קשה להתגבר. "לא ידעתי עברית, אבל חשבתי שהידע שלי במתמטיקה יספיק, וזה לא הספיק. ידעתי מתמטיקה, ידעתי לכתוב קוד, אבל לא הבנתי את העברית. כשפספסתי משהו קטן בעברית, קיבלתי אפס במבחן. זה שבר אותי, אבל היה לי מוטו: 'אין דבר שיכול לעצור אותך. יש קשיים שאתה יכול להיתקע בהם, אבל תמיד יש דרך'. הבנתי שאני חייב ללמוד עברית כדי שאוכל להתקדם, אז החלטתי לעשות את זה דרך הצבא".
חנוך ארגה ואביו עם הנשיא ריבלין (מימין) והרמטכ"ל איזנקוט (משמאל) בטקס ביום העצמאות. "חשבתי שזו טעות"(צילום: מארק ניימן, לע"מ)
נלחמתי כדי להצליח
ארגה התגייס באפריל 2015 ונשלח ללמוד עברית במחו"ה אלון, שם היה מוקף בעולים חדשים מכל העולם. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שבאמת הגעתי לארץ. לימדו אותנו היסטוריה וציונות, המון דברים שלא ידעתי. הרבה מאיתנו היו חיילים בודדים, והפכנו למעין משפחה. אהבתי את התחושה שאני חלק ממשהו".
הכירו את מחו"ה אלון:
לאחר מספר חודשים בבסיס ביקש ממפקדיו שישלחו אותו לקורס התכנות היוקרתי, אבל נענה בשלילה משום שמדובר בקורס קדם-צבאי. "בסוף אמרו לי שאמנם אי אפשר לשלוח אותי לקורס תכנות, אבל אני יכול להגיע לשלישות ברמת גן ולעבור קורס של מנהלי רשתות. הסבירו לי שמהרגע שאגיע לממר"ם ואהיה חלק מהיחידה, אולי יום אחד אוכל גם להיכנס לקורס תכנות. אמרתי, למה לא?" את הקורס סיים בהצטיינות. "פתאום העריכו אותי, הרגשתי שמקבלים אותי. אחרי שסיימתי את הקורס, באתי למפקדים ואמרתי שאני רוצה להיות מתכנת. הם החליטו לתת לי הזדמנות והטילו עליי כמה מטלות. עשיתי את זה, ולאט-לאט אנשים התחילו לשים לב אליי. בסוף שלחו אותי לקורס תכנות. אני כנראה צריך לתת יותר ממאה אחוז כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע".
ביום העצמאות האחרון הוא הגיע גבוה - טקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא – ולא היה גאה ממנו. "הרגשתי שאת כל זה, את כל הדרך הזאת, עשיתי בעצמי", הוא אומר. "מאז אני מחייך בלי סיבה, כל היום. הכל השתנה בתוך כמה שנים, ואני לא יכול להגיד שציפיתי לזה. נלחמתי כדי להצליח, ועכשיו אני יודע שאני יכול להשיג כל מה שארצה".
במהלך הטקס ציפתה לו הפתעה, שסוקרה בתקשורת ועוררה התרגשות רבה. "אמרו לי להיכנס לאיזה חדר, וכשנכנסתי, לא ראיתי אף אחד מהחיילים שהיו איתי בטקס. חשבתי שיש פה איזו טעות ורציתי לצאת, אבל לא נתנו לי. פתאום אני רואה את אבא שלי קם מכיסא. לא ראיתי אותו מאז שהגעתי לישראל, ובהתחלה לא הפנמתי שזה באמת הוא, כאן, בבית הנשיא. לקח לי זמן לקלוט שזה הוא. ממה שקרה אחר כך אני לא זוכר כלום. זה היה מדהים".
אחרי הטקס יצאו השניים לטיול ברחבי ישראל שהפך למעין מסע ניצחון. "בכל מקום הכירו אותנו מהטלוויזיה. אנחנו נכנסים למסעדה, אני מזמין את המנה הכי זולה - ופתאום מגיעות לשולחן המון מנות. אני שואל מה קורה פה, והבעלים אומר שזה על חשבונו, שהוא שמח לראות אותנו יחד. עד היום אנשים שפוגשים אותי נזכרים שראו אותנו בטלוויזיה".
חי את החלום
אחרי שישתחרר מצה"ל, סביר להניח שהוא ישתלב בתעשיית ההיי-טק הישראלית וירוויח סכומי כסף בסדר גודל שהוא מעולם לא העז לחלום עליו. אם ירצה ואם לא, נראה שארגה יהיה "נער הפוסטר" של סיפורי הצלחת העלייה האתיופית לישראל, והוא לא נלחם בכך. "הסיפור שלי נותן לי מוטיבציה להמשך", הוא אומר. "נכון, זה היי-טק, וזה כסף, אבל אני עושה את זה כי אני אוהב את התחום. אני שמח עם ההישגים שלי, אבל יותר שמח מזה שאני עושה את מה שאוהב".
את סרטוני התכנות הוא מעלה ליוטיוב מתוך רצון לחלוק את מזלו הטוב ואת סיפורו עם נערים אחרים המגיעים מרקע דומה. "המון חבר'ה שעלו מאתיופיה שואלים אותי מה אני עושה, ואומרים לי שגם הם רוצים ללמוד. אין לי זמן ללמד כל אחד בנפרד, אז חשבתי שזו דרך טובה להסביר לכולם יחד. זה הולך מעולה. אני מקבל המון תגובות".
איזה?
"אומרים לי: 'אתה חי את החלום'; רואים בי סיפור הצלחה. אני פוגש המון אנשים, לא רק אתיופים, שמסתכלים על הסיפור שלי ומתפעלים, ואני מנסה להסביר להם שההצלחה שלי באה בזכות זה שהלכתי אחרי החלום שלי, שעבדתי קשה בשביל זה ושאף פעם לא התייאשתי או ויתרתי".
_______________________________________________________
דביר משש נבחרה לחיילת מצטיינת בשנה שעברה. הקליקו על התמונה:
