באופן טבעי, הילד הראשון שנולד ביישוב נמרוד הגיח לעולם בעיצומה של סופת שלגים. "כמעט שלא הצלחתי לרדת מפה", משחזרת אמו, מירה ושדי. "בסוף נפגשתי עם האמבולנס באמצע הדרך, והוא לקח אותי עד לבית החולים". 19 שנים אחר כך התינוק הזה עובד כמדריך סקי באתר החרמון הסמוך, בזמן שאמא שלו מארחת אותי בסלון ביתה ספוג ריחות התה. "אני לא עושה סקי", מציינת ושדי. "ניסיתי, אבל הייתי ממש נוראית".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- חולת הפרקינסון שנאבקת במחלה בדרכים מקוריות
זו שעת צהריים, ואנחנו צמודים לאח הבוער. בחוץ אמנם קור אימים, אך ושדי מתעקשת שמדובר ביום נעים. ארבעה ימים קודם לכן פקדה סופה נוספת את ההר והעניקה לו כמויות נאות של שלג, אבל עכשיו יצאה השמש, והרוח נעצרה. השילוב המושלם הזה הוביל אלפי גולשים אל מדרונות החרמון המולבנים, והדרך אל היישוב עמוסה. לבלגן תרם גם טיל קרקע־קרקע ששוגר לעבר ההר כמה שעות לפני כן מכיוון סוריה, ולמרבה המזל יורט על ידי כיפת ברזל. "באמת?" תוהה ושדי, שבאותו זמן הייתה עסוקה בניקוי שני הצימרים שלה. "לא שמעתי כלום".
צפו בכתבה על התקרית:
ברוכים הבאים ליישוב היהודי הרם ביותר בישראל, נמוך רק ממג'דל שאמס, גבוה יותר מנווה אטי"ב. עוף מוזר שמרחף 1,125 מטר מעל פני הים, על כיפה סחופת רוחות שממנה תוכלו להניח את עמק החולה על כף ידכם. חמש משפחות מתגוררות כאן בבדידות מזהרת, באוויר הדליל וב־360 מעלות של נוף אלפיני. האוכלוסייה קטנה ופלואידית: בשיא העונה, כשהצימרים בתפוסה מלאה, יכולים כמעט 100 איש להידחס על הגבעה, אבל בשגרה יש כאן יותר כלבים וצימרים מתושבים. בשלוש שעות של ביקור הספקתי לשתות תה וקפה עם מחצית מתושבי הקבע המבוגרים של נמרוד, ובתוך חמש דקות הקפתי את היישוב בהליכה איטית ואז חיפשתי מהר בית להיכנס אליו כדי להתחמם.
כדי להגיע לכאן, תצטרכו להתפתל בכביש המוביל מקריית שמונה אל פסגת החרמון, לחלוף על פני קלעת נמרוד ודרך נווה אטי"ב, ואז לפנות ימינה בצומת מג'דל שאמס. אבל תושבי נמרוד מעדיפים להגיע הביתה מהכיוון השני - דרך רמת הגולן והכביש העולה מהיישוב הדרוזי מסעדה. בבוקר שבו ביקרתי בנמרוד, בן זוגה של מירה ושדי נסע בכביש הזה, שהוא "אולי הכביש הכי יפה בישראל, אבל התחזוקה שלו לא משהו", היא מזהירה. שכבת קרח דקיקה, בלתי נראית, התחבאה באחת הפניות, והרכב החליק. "הדרוזים באו לעזור לו", אומרת מירה, "אבל הטנדר די התפרק". מתברר שעם כל הכבוד לסורים, לאיראנים, לחיזבאללה ששורץ על הגבעות מסביב, ואפילו לתיירי השלג הנחושים - האיום הגדול ביותר על שגרת חייהם של תושבי נמרוד הוא מזג האוויר.
זוהי דרוזיה
שובלי מלחמת הטילים כבר התפזרו, ומצוידים בהצהרה שמדובר ביום נעים, אנחנו יוצאים אל הגינה. הקפה מתקרר בקצב מסחרר, ולידנו משוטטים כמה תרנגולים והכלב פטריק. מירה ושדי היא בת 52 שהורידה את הנזם באפה לפני שבע שנים. "התבגרתי", היא מחייכת. ילידת המושבה היוונית בירושלים, היא גדלה בבית ישן עם עץ דובדבן ובאר מים בחצר. "לא הייתי תלמידה מצטיינת, בלשון המעטה", היא מספרת. אחרי הצבא טיילה עשר שנים בחו"ל, גרה קצת בקופנהגן. "לא אירגנתי את החיים שלי אף פעם", היא מודה, "פשוט חייתי".
בשלב מסוים הכירה את אבי, והם הוסיפו להתגלגל ביחד בעולם. בסוף שנות ה-90 חזרו מתקופה ארוכה בהודו עם בטן הריונית. "לאבי יש אח בנווה אטי"ב, והיינו באים אליו הרבה", היא נזכרת. "יום אחד הוא אומר לנו: 'זוכרים את הבסיס הצבאי ההוא, שתמיד רציתם להיכנס אליו כדי לראות את הנוף? מקימים שם יישוב. תירשמו עכשיו'". הם נרשמו. ב־1999 הפכו לאחת מארבע המשפחות הראשונות שהסבו את נמרוד מהיאחזות נח"ל כושלת ליישוב אזרחי, שהוקם בחופזה על ידי הסוכנות היהודית. הסוכנות היא גם זו שהעניקה להם בית בשכירות אפסית, ובחודשים הראשונים אפילו שילמה להם חשמל ומים. העיקר שיבואו. "זה קצת הציל אותנו, כי היינו די אבודים", מספרת ושדי. "חיפשנו את עצמנו. לא היה לנו בית, לא הייתה לנו עבודה, וזו הייתה הזדמנות. לא פחדנו, לא מהקור ולא מהבידוד". אבי גידל סוסים והיא גידלה שני ילדים. "התקיימנו ברמה של בסיס", היא אומרת.
לא הייתם צריכים יותר?
"היינו צריכים, אבל אנחנו צנועים".
לימים נפרדו. אבי גר עכשיו בקצה השני של היישוב, עדיין מגדל סוסים וגם מנהל אתר קמפינג קטן בשם "אוהל אברהם". בין לבין, בנו צימרים - כמו כל משפחה בנמרוד - ובימים אלה ושדי גם מקימה בית קפה שייקרא "פטריק", על שם הכלב. "אני לא שפית גדולה, אבל יהיה בסדר", היא מחזיקה אצבעות. כשמזג האוויר איפשר זאת, הילדים טיילו בעיקר מחוץ לבית, רכבו על סוסים ואספו צנוברים. "הבעיה העיקרית מבחינתם זה הקטע החברתי - יש כאן מעט ילדים, ואם מישהו לא מסתדר בחבורה, הוא די תקוע", אומרת ושדי. "אבל היתרון הוא שאין כאן פשע, אז אנחנו לא דואגים כשהם מסתובבים לבד. הילדים תופסים טרמפים מגיל מאוד צעיר. הדרוזים מביאים אותם עד הבית".
הדרוזים הם חלק בלתי נפרד מנמרוד. מי שישקיף מהיישוב מזרחה, יזכה לראות את מג'דל שאמס מלמעלה, את השדרה המרכזית והרחבה של מסעדה מלמטה, כמו גם את ברכת רם ואת תלי הגולן, עומדים למסדר. הוא גם יתקשה להבין איפה נגמרת ישראל ואיפה מתחילה סוריה. פרט לנמרוד ולנווה אטי"ב, תושבי החרמון הם הדרוזים של מג'דל שאמס, מסעדה, עין קיניא ובוקעאתא. בניגוד לתושבים היהודים של ההר, מרבית הדרוזים אינם אזרחי ישראל ומזדהים עם הקהילה הדרוזית בסוריה. אם תרצו, זוהי דרוזיה: מרחב שבו ישראלים וסורים מתערבבים בדו־קיום נעים. "הם מביאים לנו את העצים להסקה, את הגז, הם המנקים של הצימרים", אומרת מירה. "הקשר איתם נהדר".
גם שאר תושבי נמרוד מספרים על יחסים נהדרים. כשהם צריכים להחליף פנצ'ר, הם נוסעים למג'דל; גם כשהם צריכים לעשות צילום שיניים פנורמי. אבל חלקם מודים שמתחת לאידיליה הזו רובצת עוינות שמתפרצת מעת לעת, בעיקר מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה. כך היה במקרה של האמבולנס שהותקף בידי דרוזים לאחר שהוביל פצועים סורים לטיפול בישראל, או בהסתערות ההמונית על גדר הגבול לאחר הטבח בכפר הסורי חדר. אבל פרט לכך, ולטיל שיורט מעל החרמון, המלחמה הסורית כמעט לא זולגת לכאן. המקלט הענק שניצב בלב היישוב - ערימת אבני בזלת צרורה ברשת ברזל - מעולם לא היה בשימוש. "לפעמים מבקשים שניכנס לשם", מספרת מירה. "זה קרה במלחמת לבנון השנייה, גם כמה פעמים מאז המלחמה בסוריה. אז מבקשים".
כפכפים וטריקו, למרות הקור
השמש מתחילה לצנוח מאחורי רכס רמות נפתלי, ואיתה צונחות גם הטמפרטורות. סהר גוטמכר מסתובב עכשיו בחוץ בכפכפים ובגרביים, אשתו נעמי מסתפקת במעיל דק, ובנם בן השמונה, יגל, לובש רק חולצת טריקו. אני מסתכל עליהם ורוכס את המעיל. "לקח לי זמן להתחסן למקום הזה", אומרת נעמי בתגובה. "בהתחלה, מזג האוויר הפך כל פעולה לאתגר: לך תתלה עכשיו כביסה ברוח מטורפת. היום אני כבר רגילה".
אין לה ברירה. הם גרים בנקודה הגבוהה ביותר בנמרוד, חשופים לרוח אכזרית. ביתם קטן, פצפון, אבל מהחלונות שלו נשקף עולם ומלואו: כיפת החרמון ניצבת מעלינו במלוא הדרה; ישראל, סוריה ולבנון מתערבלות לכדי עיסה אחת חסרת גבולות. "בשנתיים הראשונות היינו דבוקים כל היום לחלונות", אומרת נעמי. "יש פה מראות טבע שלא נמאס". לאחרונה הם גם דבוקים לנטפליקס. "אם אין לי סדרה בסוף היום, אני משתגע", מכריז סהר. לפני כן גרו במטולה וחלמו כל מיני חלומות, עד שיום אחד הגיעו לבקר חברים בנמרוד וגילו שיש בית פנוי. "אשתי כמובן לא רצתה בהתחלה, בגלל הקור והרוחות", אומר סהר, "אבל בפעם הרביעית שעלינו לפה, היא אמרה: 'אם נקבל את הנקודה הזו, מול החרמון, אני מוכנה'". ב־2002 הם באו עם ילד בן שנתיים, שהיום עובד, באופן לא מפתיע, באתר הסקי. יגל נולד בהמשך, והוא לומד באחד הקיבוצים למטה וגם משתתף בחוג שחייה. "אחד החסרונות פה זה המרחק", אומר סהר. "זה לא שאתה יכול לקפוץ חמש דקות מהבית כדי לקחת אותו לחוג, אבל זה משהו שאני מוכן לקחת על עצמי כדי לחיות פה. הילדים פה גדלים בחוץ, לילד הגדול שלנו יש סוס שהוא אילף לבד. בקיץ הוא יורד איתו למעיין מתחת ליישוב. אני אוהב את זה".
לנעמי יש שביס ולסהר יש קוקו. היא דתייה והוא חילוני, היא שומרת שבת והוא לא. "איך אנחנו מסתדרים?" שואל סהר, "עם המון פרגון". תהליך החזרה בתשובה שלה החל עוד לפני המעבר לנמרוד, אבל התגבר כאן. "במקום שבו יש הרבה רוח, צריך להעמיק את השורשים כדי לחזק את העץ", היא מסבירה. כמו רבים מתושבי נמרוד הם מתפרנסים בקושי ומנהלים שני צימרים. "זו לא עבודה קשה, אבל אי־אפשר להישען עליה", אומר סהר. לאחרונה החל לעבוד גם כמתקין דודי שמש, וחלק מהדודים במג'דל שאמס רשומים על שמו.
הבית הקטן מדי של משפחת גוטמכר הוא תוצר של המבוך הביורוקרטי שלתוכו נולד היישוב נמרוד, פלונטר שאפילו בית המשפט התקשה להתיר. ב־1978 הצביע שר החקלאות דאז אריאל שרון על הגבעה הזו כנקודה אסטרטגית, השולטת על הציר המוביל לפסגת החרמון. ב־1982 הוקמה במקום היאחזות נח"ל, ששרדה עד 1996. בשנים הבאות נעשתה הנקודה המרוחקת בסיס צבאי קטן, עד שב־1999, ללא התרעה מראש, נטש הצבא את המקום תוך שהוא משאיר מאחור ארבעה בתי סוכנות, כמה מבנים ארעיים והזנחה כללית. בסוכנות היהודית נבהלו ומיהרו לחפש אנשים שיסכימו לאכלס את המקום הקשה ביותר למחיה בישראל. "בואו נודה על האמת", אומר אחד התושבים הראשונים ביישוב, "הם חיפשו אנשים שרוטים, כמונו".
ב־1999 העניקה הסוכנות את ארבעת הבתים שלה לארבע משפחות, ביקשה מהן כמה שקלים לשכר דירה, שילמה להן על המים והחשמל וציפתה שיסתפקו בזה. התושבים, מצידם, רצו להתפרנס ואף קיבלו מהמדינה הלוואות כדי להקים צימרים, להרחיב את בתי הסוכנות הקטנים ולאפשר את המשך החיים הנורמליים יחסית במקום הגבוה הזה. אבל ב־2006 החליט משרד הפנים שכל מה שנבנה בנמרוד, פרט לבתים המקוריים של הסוכנות, הוא בלתי חוקי. שנים של מאבקים משפטיים הביאו לכך שהבנייה הבלתי חוקית אמנם הולבנה, אבל בית המשפט הבהיר שכל בלטה חדשה תיחשב מעתה לעבירה על החוק. מפתה לומר שבכך המצב בנמרוד הוקפא. סהר, שלא הספיק להרחיב את הבית שלו, נותר תקוע בבית פצפון. "אני רוצה להתפתח, להמשיך לבנות את הבית שלי", הוא אומר, "ואני לא יכול".
אנומליה נוספת היא העובדה שבתעודות היסוד שלו נמרוד מוגדר כ"התיישבות בודדים של רבים". את האוקסימורון הזה פותרים התושבים בכך שהם שומרים את החיים שלהם לעצמם. למרות הבידוד, למרות הקהילה הקטנה, כל אחד מדליק נרות חנוכה בבית שלו. "אין לנו חיי קהילה, אבל יש לנו חברות אמיתית", מגדיר זאת סהר. "אף אחד לא מחויב למישהו, אבל אם אתה צריך משהו - אתה יודע שיש לך למי לפנות. זה המרקם פה, וזה מה שאני אוהב".
החברות האמיתית הזו באה לידי ביטוי בעיקר ברגעי קיצון. "באחד החורפים היינו מנותקים במשך שלושה ימים, בלי חשמל ובלי כלום", מספר סהר. "מפלסת לא הייתה יכולה להגיע, אז הביאו שופל ענק, שלקח לו יומיים להגיע אלינו. זו הייתה חוויה מטורפת, מדהימה, כיפית. בכל יום משפחה אחרת הכינה חמין והתאספנו אצלה בבית. לא היה לנו אז אח עצים, והמזגן כמובן לא פעל. הלכתי לשכן כדי לקחת תנור גז, וזו הייתה מלחמה מטורפת בשלג. לקח לי 20 דקות ללכת 20 מטר, אבל נהניתי מכל רגע".
כך נראית שם סופת שלג:
אני חי בתוך החלום שלי
בעוד אנחנו משוחחים, החרמון שבחלון הולך ונעלם בחשכה. הגוף שלי טרם התחסן, והקור שבחוץ הופך למשתק. תליית כביסה נראית כרגע כמו משימה שנועדה לביצוע בידי יחידת האלפיניסטים.
למרות קוטנו המבהיל של נמרוד, זה יישוב אקלקטי. האין־קהילה שלו מאפשר לקלוט בו אנשים מכל מיני סוגים - מתקיני דודים, מגדלי סוסים, אמנים, נגרים ואפילו את לילך אשתר, יועצת פוליטית־אסטרטגית מצליחה שיש לה מניות בסלוגן "העם עם הגולן". המשפחה השישית של נמרוד, שמתגוררת לחילופין כאן ובמרכז, היא זו של האלוף במילואים גרשון הכהן, שבנה לעצמו מעין קלעת נמרוד פרטית עשויה עץ השולטת על הנוף המרהיב.
אבל אם יש משהו שבכל זאת משותף לכל תושבי נמרוד, זהו האומץ להקריב כדי להגשים פנטזיה. המקרה של דיאגו ומיכל גולדפרב ממחיש זאת היטב. בגלריה שמתחת לבית הסוכנות שלהם תמצאו פרץ של יצירתיות בירוק, בכחול ובכתום. אלו ציוריו הרבים של דיאגו (ראו תמונה גדולה בראש הכתבה), שבהם יש נוכחות רבה לנופי רמת הגולן ולבהמות שלה. "קוראים לי הקדישמן של הפרות", הוא אומר. הוא בן 59, יליד ארגנטינה שעלה לארץ בגיל שלוש והתיישב עם משפחתו בקריות. יחד איתו הביא את המבטא הספרדי ואת כישרון הציור הטבעי. "עד גיל 25 ציירתי ברמה גבוהה, ואז הכרתי את אשתי הראשונה", הוא מספר. "הייתה לי בחירה: האם להמשיך להיות אמן שאולי יום אחד יצליח, או לפרנס את אשתי בכבוד". הוא בחר בפרנסה. בינתיים, הספיק להתגרש פעמיים, להקים עסק מצליח במפרץ חיפה ולהפוך לעבד שלו. ואז הכיר את מיכל.
"סיפרתי לה על התסכול שלי, כאחד שעובד מסביב לשעון ולא נהנה מהחיים", הוא מספר. "התשובה שלה הייתה: 'אז תעזוב'. הסברתי לה שזה לא פשוט, אז היא אמרה: 'תעשה את זה פשוט'". כמה ימים אחרי זה התייצב בפתח המשרד ונתן את המפתחות לשותפו לעסק. "אמרתי לו: 'תודה רבה, אני מתחיל חיים חדשים'. פשוט לא יכולתי להחזיק בזה יותר מעמד, לעבוד בלי שום טעם, לקבל כלום מבחינת הנפש".
הסצנה הדרמטית הזו הייתה רק התחלתו של מסע ארוך, שתכליתו ניסיון להיחלץ מעול הפרנסה לטובת עולם של אמנות ויצירה. ב־1996 הם ארזו 12 ק"ג טחינה ועברו לחיות בהודו, לתמיד. מצאו כפר קטן בהימלאיה ואמרו: "עכשיו מתחילים לחיות". "סוף־סוף יכולתי לצייר", אומר דיאגו, "אבל אתה יודע מה קורה כשנהיה טוב והכל יפה? נכנסנו להיריון. כשהלכנו לראות בית חולים בסביבה, הבנו שיותר טוב ללדת בישראל". השהות בישראל נמשכה מעבר למצופה. "עד שיום אחד הגיע חבר, כולו נפעם, ואמר שהוא היה ביישוב עם ארבע משפחות על קצה של הר. שמענו על זה בתשע בערב. בשמונה בבוקר היינו פה. זה היה בדיוק כמו הודו, רק עם דרוזים. נשארנו".
אבל דווקא אחרי שהתיישבו בקצה המדינה, הבינו שהדרך להגשמת הפנטזיה רחוקה מתמיד. "בהתחלה היינו נאיבים, חשבנו שלא נצטרך הרבה. הרעיון היה שאני אצייר, וזהו. אבל אז אתה מגלה שאתה לא יכול לחיות בלי כסף, גם כשאתה מנסה להצטמצם למינימום. אוטו אתה חייב להחזיק פה, ואם יש לך ילדים ואתה רוצה לשלוח אותם לגן? זה לא כמו שחשבנו, שנוכל לעשות כלום וליהנות". זה לקח קצת זמן, וגם שני צימרים שכמעט הובילו אותם לפשיטת רגל, אבל עכשיו הגלריה המתפקעת של גולדפרב מאשרת שהוא אכן חזר לצייר במלוא העוז. "אני חי בתוך החלום שלי", הוא אומר בזמן שהוא מלווה אותי למכונית, לבוש רק בפליז דק כאילו שעורו עשוי פרווה. "אני לא גר בבתי הזיקוק, בפקקים. אני לא מסתכל אחורנית".
בחוץ כבר חושך מוחלט, והקור משתק. אני רועד, אבל שם לב שגם בלילה הנוף מכאן מרשים: מג'דל שאמס זוהרת בצהוב ובלבן, על פסגת החרמון מנצנצות האנטנות של מוצב מצפה שלגים, השמיים הם טנא מלא כוכבים. הכביש המוביל חזרה למטה פנוי, ריק מבעלי החלומות שהגיעו לחרמון בשביל נגיעה קטנה בשלג. אני מצטרף אליהם ויורד אל העמק, משאיר את נמרוד מאחוריי, לבד על ההר.
גם הם גרים ביישוב קטן מאוד, אבל שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
