20 בינואר 1961 היה יום חורפי בהיר וקר. העיר וושינגטון, בירתה של ארצות הברית, כוסתה בשלג שירד בליל אמש. ליד החזית המזרחית המשופצת של הקפיטול עמד איש צעיר, ג'ון פיצג'רלד קנדי, אז רק בן 44, והושבע לנשיאות: הנשיא הנבחר הצעיר ביותר אי פעם בארצות הברית. ההמונים הריעו לנשיאם החדש, שדבריו החודרים אל הלב נשמעים כיום כמעט מופלאים, אם משווים אותם למציאות של ימינו ולדברים שנוהג לומר נשיא ארצות הברית הנוכחי.
"היום אנחנו עדים לא לניצחונה של מפלגה", אמר קנדי, "אלא לחירות החוגגת את ניצחונה – סמל לקץ, וגם להתחלה – של התחדשות ושינוי. העולם השתנה. האדם מחזיק בידיו את הכוח לבטל את העוני, אבל גם לשים קץ לחייהם של כל בני האדם. עם זאת, האמונות המהפכניות שלמען מימושן נאבקו האבות המייסדים, עדיין רלוונטיות ברחבי העולם: האמונה שהאל, לא נדיבותה של המדינה, הוא מי שמעניק זכויות לבני האדם".
צפו בטקס ההשבעה ובנאום:
הנה עיקרי נאום ההשבעה של קנדי (בתרגומי):
"כל אחת מאומות העולם, בין אם היא מבקשת את טובתנו ובין אם היא חורשת רעה, צריכה לדעת שאנחנו נכונים לשלם כל מחיר, מוכנים לשאת כל נטל, להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות. לכך, וליותר מכך, אנחנו מתחייבים. לבני הברית הוותיקים שלנו, שאיתם אנחנו חולקים את מקורות התרבות והרוח - אנו מתחייבים לשמור על נאמנות של ידידים מסורים. אם נישאר מאוחדים, אין כמעט מה שלא נוכל להגשים, במגוון של יוזמות ושיתופי פעולה. אם נתפלג, יהיו דברים מעטים שנוכל לבצע, שכן בהיותנו מפורקים ומופרדים לא נעז להתמודד עם אתגרים קשים. למדינות החדשות, שאת פניהן אנו מקדמים כחלק מהעמים החופשיים, אנחנו מתחייבים לוודא ששליטה קולוניאלית אחת לא תתבטל ואז תוחלף בעריצות אכזרית אחרת. לא נצפה לתמיכתן המתמדת, אבל נקווה שאותן מדינות יתמכו בנחישות בחופש של עצמן, ושלא ישכחו כי כל מי שחיפש כוח תוך כדי רכיבה על גב הנמר, מצא עצמו בסופו של דבר בתוך קרביו של אותו נמר.
"לאנשים החיים ברחבי העולם בבקתות ובכפרים, לאלה שנאבקים כדי להשתחרר מהסבל: אנחנו מתחייבים להשקיע את מרב המאמצים כדי לעזור להם לעזור לעצמם, לא מכיוון שהקומוניסטים נוהגים כך, לא מכיוון שאנחנו זקוקים לקולות שלהם, אלא מכיוון שכך ראוי לנהוג.
אם חברה שנהנית מחירות אינה יכולה לעזור לרבים שהם עניים ואומללים, היא לא תוכל להושיע גם את המעטים העשירים. לרפובליקות האחיות שבגבולנו הדרומי אנו מציעים התחייבות מיוחדת: להפוך את המילים הטובות שלנו למעשים טובים בברית חדשה של קדמה. לעזור לשחרר בני אדם וממשלות כדי שיצליחו לסלק את העוני. אבל אסור לנו להניח למהפכה הזאת, שיש בה רק תקווה, ליפול טרף לכוחות עוינים. שכנינו צריכים לדעת שנצטרף אליהם כדי להתנגד לכל תוקפנות או חתרנות בכל מקום באמריקה, וכוחות אחרים חייבים לדעת שהחצי הזה של כדור הארץ מתכוון להישאר השליט בביתו. לארגון האו"ם, שהוא התקווה האחרונה הטובה ביותר בעידן שבו כלי המלחמה גברו על כליו של השלום: אנחנו מחדשים את התחייבותנו לתמוך בארגון כדי שלא יעסוק רק בגינויים, כדי לחזק את כוחו כמגן על החדשים ועל החלשים, וכדי להרחיב את תחום השפעתו.
"ולבסוף, לאותן אומות המבקשות להתייצב מולנו כאויבות, אנו מציעים לא רק התחייבות, אלא גם משאלה: ששני הצדדים יחלו בחיפוש אחר שלום, לפני שכוחות ההרס האפלים שהמדע שיחרר ישמידו את האנושות בטעות או בכוונה. שתי המעצמות מוטרדות בצדק מהתפשטותו של האטום הקטלני, אבל שתיהן דוהרות לעבר אותו מאזן אימה שעלול להביא למלחמתה האחרונה של האנושות. בואו נתחיל, אם כן, מחדש. שני הצדדים חייבים לזכור שדרך ארץ אינה אות לחולשה, וכנות היא עניין שדורש תמיד הוכחה. בואו לא נתדיין מתוך פחד. בואו לא נפחד להתדיין. בואו נאפשר לשני הצדדים לבחון איזה בעיות מאחדות אותנו במקום לעמול על הבעיות שמפרידות בינינו. בואו נאפשר לראשונה לשני הצדדים לנסח הצעות רציניות ומדויקות לבדיקה ולשליטה על כלי נשק – ונביא לכך שהיכולת להשמיד עמים אחרים תימצא בשליטתן של כלל האומות.
"בואו נאפשר לשני הצדדים לרתום את פלאי היכולות של המדע במקום את כוחות ההרס המבעית הטמונים בו. ביחד נחקור את הכוכבים, נכבוש את המדבריות, נכחיד את המחלות, נחדור אל מעמקי האוקיינוס ונעודד את האמנות ואת המסחר. בואו נאפשר לשני הצדדים להביא אל כל קצווי תבל את דבריו של הנביא ישעיהו: 'פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים'. ואם ראש החץ של שיתוף הפעולה ידחק ויסיג את יערות העד של החשדנות, יוכלו שני הצדדים לשלב ידיים ולשתף פעולה, לא במאמץ לייצר מאזן אימה, אלא כדי ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים, החלשים מובטחים והשלום נשמר. את כל אלה לא נשלים ב-100 הימים הראשונים, גם לא ב-1,000, גם לא עד תום ימי הממשל הנוכחי, אולי אפילו לא במהלך חיינו. אבל בואו נתחיל".
בהמשך אמר הנשיא:
"בידיכם, אחיי אזרחי ארצנו, יותר מאשר בידיי, מונחים ההצלחה או הכישלון של דרכנו. מאז שנוסדה המדינה זומן כל דור חדש להעיד על נאמנותו הלאומית. בעולם כולו אפשר למצוא קברים של אמריקאים צעירים שנענו לקריאה ויצאו לשרת. הקול הקורא מזמן אותנו שוב – זאת אינה קריאה לשאת נשק, אם כי אנו זקוקים לו; זאת אינה קריאה לצאת למלחמה, אם כי עלינו להילחם – זאת קריאה לשאת את נטל המאבק של אור הדמדומים המתמשך, שנה אחרי שנה, מאבק נגד אויביו המשותפים של האדם: עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.
"האם נוכל לחשל נגד האויבים הללו ברית עולמית אדירה, צפון ודרום, מזרח ומערב, שתעניק לאנושות כולה חיים פוריים יותר? האם תצטרפו למאמץ ההיסטורי? לאורך ההיסטוריה הארוכה של העולם זכו דורות מעטים להגן על החירות ברגעים של סכנה מוחלטת. אני לא חושש מפני האחריות – אני מקדם את פניה בברכה. אני לא מאמין שמישהו מאיתנו ירצה להתחלף עם עמים או עם דורות אחרים. האנרגיה, האמונה, המסירות שאנו מביאים למשימה יאירו את ארצנו ואת כל מי שמשרת אותה, ובוהק הלהבה יכול להאיר את העולם. ולכן, אחיי האמריקאים, בני ארצי, אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם. ואחיי אזרחי העולם, אל תשאלו מה אמריקה תעשה למענכם, אלא מה נוכל לעשות ביחד למען חירותו של האדם.
"ולבסוף, בין אם אתם אזרחי אמריקה או אזרחי העולם, דרשו מאיתנו רמות איכות מסוימות של כוח והקרבה, כמו אלה שאנחנו תובעים מכם. מאחר שמצפון נקי הוא הגמול הוודאי היחיד שנזכה לו, מאחר שרק ההיסטוריה תשפוט את מעשינו, בואו נצא לדרך, ננהיג את ארצנו האהובה ונבקש את ברכתו ואת סיועו של היושב במרומים, אבל נדע כי כאן, על פני האדמה, רק אנחנו אלה שאמורים באמת לבצע את עבודתו".
מהנאום נחרתו בזיכרון בעיקר המילים "אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם – שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם", אבל מעניין להתעכב לא רק עליהן, אלא על הרוח השורה על כולו. יש לזכור כי הוא נישא רק 16 שנה מתום מלחמת העולם השנייה - כלומר, שנים לא רבות אחרי שארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על ערים ביפן כדי לזרז את כניעתה. ביום ההשבעה של קנדי הייתה אמריקה נתונה בעיצומה של המלחמה הקרה עם ברית המועצות, והנה פונה נשיא אמריקאי בנאומו לא רק אל אזרחי ארצו, אלא אל העולם כולו ומפציר בכולם להתאחד ולשתף פעולה כדי לשפר את מצבם של כל בני האדם באשר הם.
כמה שונה עמדתו של הנשיא האמריקאי הנוכחי, וכמה שונה עמדת בוחריו - אלה ששמחו לשמוע את הבטחתו לבנות חומה בין ארצות הברית למקסיקו - לעומת תומכיו של קנדי, שהריעו לו כשהבטיח לסייע לשכנותיה של ארצות הברית מדרום. שאיפתו של קנדי "ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים והחלשים מובטחים", הייתה מן הסתם זוכה לזלזול מצד בוחריו של טראמפ שסבורים כי אין לצפות מארצם לעזור לחלשים כמו הפליטים המתדפקים על שעריה. הבטחתו של קנדי להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב "כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות" ברחבי העולם הייתה מן הסתם זוכה כיום לתגובה נזעמת. מדוע, שואלים את עצמם כיום אמריקאים רבים, אמורה אמריקה להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות שבהן שוררים דיכוי, רעב ועוני?
קנדי לא חסך משומעיו את ההערכה שלפיה לא יצליח לקיים את כל הבטחותיו במהלך נשיאותו, או אפילו במהלך חייו. אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו עד כמה קצרים יהיו חייו: כעבור פחות משלוש שנים, ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא במהלך נסיעה במכונית פתוחה בדאלאס, בלי שהספיק לממש אפילו חלק קטן מתוכניותיו.
מה גרם לנשיא אמריקאי אחר (לא קנדי) לשלוח מכתב לכדורסלן? הקליקו על התמונה:
