תארו לעצמכם שאתם מפשלים ברגע השיא של הקריירה שלכם, ובזמן שאתם חוטפים ריקושטים על ימין ועל שמאל מכל האנשים סביבכם, דווקא נשיא המדינה בכבודו ובעצמו הוא האיש ששולח לכם מכתב ומבקש לנחם אתכם. נשמע מופרך? תשאלו את הכדורסלן האמריקאי כריס וובר.
הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת בארצות הברית. מייס אדוארד כריסטופר וובר השלישי, יליד 1973 מדטרויט שבמדינת מישיגן, כדורסלן המתנשא לגובה 2.08 מטר, קוטף תואר אחר תואר. הוא נבחר לשחקן הטוב ביותר בבתי הספר התיכון במישיגן, ובעונת 1990-1 נבחר לשחקן הטוב ביותר בתיכונים של ארצות הברית כולה ואחז גם בתואר "מר כדורסל של מישיגן" עם ממוצע מרשים של 29 נקודות, 13 ריבאונדים, ארבע חסימות וארבע חטיפות למשחק. בעקבות כל אלה קיבל מלגת לימודים מלאה במכללה קרובה לבית והצטרף למישיגן וולברינז, קבוצת הכדורסל של מכללת מישיגן, מהמוסדות האקדמיים המפורסמים והמוערכים בארצות הברית.
מהרגע הראשון הרהיב וובר על מגרש הכדורסל של המכללה והוביל אל היכל התהילה חבורת שחקנים שנודעה בכינוי "החמישייה האגדית" וכללה גם את ריי ג'קסון, ג'וואן האוורד, ג'יילן רוז וג'ימי קינג - שחקני שנה ראשונה נועזים דאז, ולימים שחקני אן-בי-אי מקצועיים. בזכות החמישייה הזו העפילה מישיגן וולברינז פעמיים לגמר טורניר אליפות ליגת המכללות בכדורסל ((NCAA - אלא שניצחון לא היה שם; להפך: ההפסד השני במשחק האליפות נחקק כאחת הבושות הגדולות ביותר בתולדות המכללה בכלל, ובקריירה של וובר בפרט.
זה היה ב-5 באפריל 1993. מישיגן וולברינז היו בפיגור של 73:71 מול מכללת צפון קרוליינה. בזמן שהשעון הראה 11 שניות לסיום המשחק, וובר, שהיה קפטן הקבוצה, ביקש פסק זמן כדי לארגן את ההתקפה האחרונה. מה שהוא לא ידע זה שלא נשאר לקבוצה שלו פסקי זמן לקחת. מהלך זה קבע עבירה טכנית נגד מישיגן והכריע את המשחק לטובת הקבוצה היריבה. "טעות מנטלית ענקית", קבע פרשן המשחק בתדהמה; הצופים תפסו את הראש בפליאה, וכריס וובר נשבר לרסיסים מעוגמת הנפש ובכה כל הדרך הביתה.
צפו בקטע:
לכאורה, אפשר לומר שזה רק ספורט, שלפעמים עושים טעויות ושתמיד יהיו הזדמנויות נוספות לנצח, אבל אותו משחק היה אירוע מכונן עבור וובר, לא רק משום שהוא הפך בגללו בבת אחת לאישיות בלתי רצויה במדינת מישיגן, גם לא משום שהאירוע הביא לסיומה של קריירת הכדורסל שלו במכללות, אלא מהסיבה שארבעה ימים אחרי אותו משחק טרגי הוא קיבל מכתב מנשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, שביקש לחזק את ידיו:
9 באפריל 1993
כריס היקר,
אני חושב עליך הרבה מאז שישבתי מרותק לשידור הטלוויזיה במהלך משחק האליפות.
אני יודע שכנראה אין דבר שאני או מישהו אחר יכולים לומר כדי להקל על הכאב ועל עוגמת הנפש שלך ממה שקרה - ובכל זאת, אם זה משנה משהו, אתה והקבוצה שלך שיחקתם נהדר.
השתתפות במשחק שמחירו כבד ושמתקיים תחת לחץ רב, טומנת בחובה סכנה מתמדת לטעויות מנטליות. אני יודע. אני הפסדתי בשני מרוצים פוליטיים ועשיתי אינספור טעויות ב-20 השנים האחרונות.
מה שחשוב זו העוצמה, היושרה והאומץ שאתה מביא למאמץ, וזה בהחלט מה שעשית.
אתה יכול להתחרט בלי סוף על מה שהתרחש, אבל אל תיתן לזה לדכדך אותך או לגזול ממך את שביעות הרצון ממה שהשגת.
יש לך עתיד נהדר. תחזיק מעמד.
בכבוד רב,
ביל קלינטון
לא ידוע אם וובר השיב לקלינטון על המכתב, אבל בהחלט ברור שהוא הקשיב לעצתו, ובמקום לשקוע ברחמים עצמיים, החזיר את עצמו למגרש. הראשונים שזיהו את הפוטנציאל שלו מבעד לאות הקלון שדבק בו היו קברניטי אורלנדו מג'יק שגייסו אותו לשורותיהם, אבל מיד הוא הועבר לקבוצה אחרת - גולדן סטייט ווריורס של סן פרנסיסקו. וובר נלחם על המגרש, התעקש להוכיח שהעננה הכבדה מאחוריו, ועם ממוצעים של 17.5 נקודות ו-9.1 ריבאונדים למשחק עד לפיילאוף הנחשק נראה היה שהוא שוב על הגל. בסוף העונה הוא נאלץ לעזוב את הקבוצה בעקבות סכסוך עם המאמן, שניסה לרסן את סגנון המשחק החופשי שלו. וובר עבר לוושינגטון בולטס (כיום וויזארדס), ובעונת 1997 הוביל את הקבוצה לפלייאוף ראשון זה תשע שנים.
שנה לאחר מכן הוא נדד לקבוצת סקרמנטו קינגס, שנודעה אז כחלשה, ועם הגעתו השתפרה פלאים. הוא עצמו זכה בתואר מלך הריבאונדים עם ממוצע מרשים של 13 קטיפות למשחק. הקינגס עלו לפיילאוף, ולאט-לאט הייתה לקבוצה אטרקטיבית, עם סגנון משחק התקפי ומהיר שדובר בו רבות.
בסוף עונת 2003 ספג וובר פציעה בברך שפגעה ביכולות המשחק שלו באופן משמעותי, ובעקבות זאת הוא סלל את דרכו אל מחוץ למגרש. הפרישה הסופית שלו מהכדורסל הייתה ב-2008, כשהיה בן 35, ולזכותו שורה מרשימה של תארים והישגים. העוצמה, היושרה והאומץ שהוא הביא למאמץ, ושאותם הזכיר קלינטון במכתבו, הפכו אותו לאחד הכישרונות הגדולים בכדורסל האמריקאי.
______________________________________________________
ימים אחדים לפני מותה כתבה נעמי שמר מכתב דרמטי וכואב. הקליקו על התמונה:
