שיערה הצהוב־צהוב של מריה מתנופף ברוח הקלה, ממש כמו הכבסים שהיא תולה כעת לייבוש. בעבר היה לה כאן עדר סוסים שבלוריתם התבדרה גם היא, אבל היום נותר לה רק זוג חמורים. דיבורה רך ואוורירי, כמו השקט מסביב, והיא מספרת שנולדה בחווה קטנה ומרוחקת ביערות של צפון דנמרק, ושגם היום, כשבן הזקונים שלה כבר בן 17, היא ממשיכה לרדוף אחרי הדממה והבידוד של ילדותה. "קשה לי להתמודד עם הכבישים והרעש", היא אומרת־לוחשת, ואז שופתת קומקום עם מים ומוציאה למרפסת יוגורט וגרנולה. "תאכל גם את התמרים", היא אומרת. "כדאי לך, זה מהעץ שלי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הנשיא האמריקאי שדיבר אחרת לגמרי מדונלד טראמפ
הסצנה הזו הייתה יכולה להתרחש אי שם בסקנדינביה, אבל היא התרחשה בקצה המדבר הישראלי, בין הנגב לערבה, היכן שצומחים רק עצי דקל ושיטה. הדקל של מריה נטוע בפינתו של שחרוּת, אחד היישובים המבודדים והקטנים בארץ: פחות מ־40 משפחות מתגוררות ביישוב הקהילתי הזעיר הזה, 50 דקות מאילת, מעין כפר אמנים הנצמד לשפת מצוק הערבה ומשקיף על הרי אדום. בשבועות הקרובים נצא לסיבוב בין היישובים הקטנים ביותר בישראל, מדרום הנגב ועד למורדות החרמון, מים המלח ועד לשפלת החוף. בזמן שרובנו מתלוננים על הפקקים, על הצפיפות, על הבטון האינסופי, יש אנשים שחיים אפילו בלי מכולת — ונהנים מכל רגע.
הבתים בתחנה הראשונה שלנו, בשחרות, אקלקטיים: חלקם בנויים תערובת קש ובוץ, ומכולם מבצבצת ארובת קמין. הקמין של מריה נמצא בתוך קרוואן ישן שרצפתו פרקט, ויש בו גם אופני כושר וחתול. כשאני שואל ממה היא מתפרנסת, היא עונה: "פיקוח מזיקים", ושולפת פלפלים ובצלים שהביאה מיום העבודה האחרון בקיבוצי הערבה. כשהיא לא מפקחת על מזיקים, היא לומדת פילוסופיה אינדיאנית, עושה מדיטציה וכותבת חלומות. את שני הבתים הצמודים לקרוואן שלה היא משכירה לדיירים, וכשאני מברר לגבי המחיר, היא אומרת: "תכתוב: מיליון דולר לחודש. זה אחלה מקום, ואני לא רוצה שאנשים יבואו".
בשחרות יודעים שהגיע יום שלישי בגלל המשלוחים משופרסל. "לכולנו יש את אותה הכתובת: שחרות 1", מסבירה מריה. "אז המשלוחים מגיעים לכיכר, וכולם באים לשם". הכיכר היא נקודת הציון היחידה, אולי פרט למגרש הכדורסל.
היא הגיעה לארץ ב־1985 כמתנדבת בקיבוץ, התחתנה עם בן המקום ונשארה. ב־1991 הם עשו טיול במדבר עם האופנוע ומצאו בקפל של אחד ההרים יישוב שמעולם לא שמעו עליו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. "בהתחלה גרנו שני זוגות בבית קטן, ועוד שני אנשים חיו על הגג", היא נזכרת. "חשמל בקושי היה, ומים זורמים - רק מדי פעם. בשלב מסוים היינו 12 איש בבית הפצפון הזה, והבנתי שאני הופכת להיות פחות נחמדה". הם מצאו קרוואן ישן, שיפצו אותו והפכו אותו לביתם. "סליחה שכל כך מבולגן", היא מתנצלת, למרות שהכל נקי ומסודר.
לארוחת הבוקר מצטרפת גם ניצן, נזם צבעוני תלוי בנחירה, בחורה צעירה שמתגוררת בשנתיים האחרונות בחאן המטיילים שלמרגלות היישוב. כשאני שואל אותה למה היא אוהבת את שחרות, היא עונה: "כי עוד אמיתי כאן. האנשים אנשים, המדבר מדבר, העבודה עבודה. כשאת גרה פה, את מבינה את המשמעות של אור הירח. לא ידעתי איך נשמעת להקת ציפורים שעוברת מעליי עד שבאתי לכאן". אחרי חצי שעה בשחרות, גם אני אדע איך נשמעת להקת ציפורים שעוברת מעליי. אל תבואו לשחרות. אין כאן דירות, חבל לכם על הנסיעה.
ביקור קצר בשחרות:
כוכב בינלאומי, חי כמו נזיר
כדי להגיע לשחרות בכל זאת, אדם צריך להשיל מעצמו את הכבישים רבי־הנתיבים, את פחוני הבדואים, את שדה בוקר ואת מצפה רמון, את הפארן ואת הציחור, את הטנקים של שיזפון ואפילו את הש.ג של בסיס חיל האוויר עובדה. אופיר ג'יי רוק השיל מעצמו את כל אלה וגילה שהוא כוכב בינלאומי.
הוא בן 32, במקור מנתניה, שהגיע לכאן בפעם הראשונה כדי ללמוד מוזיקה אזרית ופרסית. אחר כך הציע לו מישהו להישאר על גבעה סמוכה במשך חודש כדי לשמור על מבנה שהיה שם, והוא נשאר. "בכל מקרה, אחרי החודש הזה לא הצלחתי לחזור הביתה". בשחרות הכיר את רועי סמילה (גם אליו עוד נגיע), וביחד הם הקימו את ANNA RF, מהלהקות הישראליות המצליחות ביותר בחו"ל היום. מתוך בתי הבוץ הם העלו ליוטיוב קליפים של מוזיקת אלקטרו־רגאיי אתנית שצילמו במדבר, ועכשיו, אם אין להם מיליון צפיות לקליפ חדש, הם מאוכזבים. כשהם לא בישראל, הם מופיעים בטורקיה, בספרד, בפורטוגל או בשווייץ, ובסוף החודש שעבר היה להם גיג בפרדיסו באמסטרדם, מועדון שאירח את מדונה ופרינס.
הכירו אותם:
כשאני מנסה להבין איך הרכב שהתחיל בחור הזה (אני לא באמת אומר "חור" כדי לא להעליב) הצליח בתוך שש שנים לכבוש את אמסטרדם ולצבור מיליוני צפיות ביוטיוב, אופיר מסביר ש"כשאתה במקום כזה, אתה באיזושהי הקשבה, ואתה רואה את הדברים בצורה שונה. צורת הכתיבה שלך משתנה בהתאם". לא בטוח שהבנתי את התשובה, ולא בטוח שזה משנה. מה שמשנה זה שממש טוב לו בחיים והוא עושה את מה שהוא אוהב.
בדרך לבית שלו הוא אוסף שברי עצים לקמין ומספר על חיי המינימליזם של שחרות. "אתה לא תזרוק שקית עד שעשית בה כל שימוש אפשרי", הוא אומר. "לא תביא ביצה מהלול של השכן אם אתה לא באמת צריך אותה". הבית המינימליסטי שלו — אולי 20 מ"ר, מזרן ליחיד, ארגז תחמושת שהפך לכורסת סלון — עומד בניגוד גמור למעמדו כמוזיקאי בעל שם עולמי. "בשבילי, גדול וקטן זה לא רק נפח", הוא מסביר. כשאני שואל איך מאזנים בין להופיע באמסטרדם לבין הבית הצנוע בשחרות, הוא אומר: "בבית אתה מנהל חיים שלווים, ואז, על הבמה אתה משתמש בכל המרכז הזה ועושה איתו מה שתרצה. זה מה שאני מתעסק בו — בלהשיל את הדמות, את ההגדרה, את הדברים הדיכוטומיים".
המטבח שלו עמוס בדברים שהביא משיטוטיו בעולם: סירופ פרחים משווייץ, תבלינים מטורקיה, מלח מפורטוגל, פטריות כמהין. "המקום הזה עושה אותך אנין", הוא אומר ולועס תפוח ירוק. "אני זוכר את עצמי בעיר יותר במוד הישרדות מאשר מתפנק על החיים".
ואם נגמר שמן הזית באמצע הבישולים?
"זה לא קורה אף פעם. זיתים יש פה, כי כולם מגדלים. בספטמבר, כשיש מסיק, כולם סביב הזיתים. טועמים, בודקים, משווים".
ולא משעמם לך?
"לא משעמם כי אין ציפייה. בערב לא יקרה כלום, וגם מחר בערב לא".
אוהל של זיכרונות
ההרכב ANNA RF הוא לא ההצלחה המוזיקלית היחידה שיצאה משחרות. בצירוף מקרים נדיר, גם שלוש האחיות מלהקת A-WA, שהלהיט הענק שלהן "חביבי גאלבי" גרף כ-12 מיליון צפיות ביוטיוב, גדלו ויצרו פה. אחת הבדיחות הרווחות ביישוב היא שכאשר מישהו חדש מגיע, השאלה הראשונה שמופנית אליו היא "מה אתה מנגן?"
יואב אלקין עבר לכאן לפני חודשיים עם אשתו וארבעת ילדיהם, וכששאלו אותו מה הוא מנגן, הוא ענה: "גיטרה". במשך חצי שנה הם חיפשו כאן בית, עד שמשהו סוף־סוף התפנה. "אם תהיה מוכן להתפשר, תמצא פה דירה", הוא טוען ודוחף ליד שלי את הדיסק שלו, ובו מוזיקה שהוא מגדיר כ"רוק יהודי":
אלקין ומשפחתו התפשרו על בית קטן, קטן מאוד, שבו נדחסים שש נפשות ואוסף בארביות. "אנחנו חיים בצפיפות, אבל הלב רחב", הוא אומר. כפתרון לצפיפות החל לבנות עם בנו הבכור אוהל בצמוד לבית, שיאכלס את חדרי הילדים. את תקרת האוהל תפרה אשתו משמיכות ומסדינים שנאספו לאורך השנים. "'בטנת הזיכרונות' היא קוראת לה", מחייך יואב.
הוא מגדיר את בני משפחתו כנוודים. הם חיו בגליל ועבדו בחקלאות, גרו בקיבוץ סמר שבערבה ועבדו בתמרים, שתי הבנות הקטנות לומדות בחינוך ביתי. "כל כמה זמן אנחנו לוקחים את המשפחה ועוברים. עכשיו באנו הנה, ואולי בעזרת השם ניתקע כאן. אני מרגיש שכל הנדודים היו רק כדי שנגיע למקום הזה".
אתה חושב שאנשים שיקראו את הכתבה הזו יקנאו בך או יחשבו שאתה הזוי?
"כשגרתי בצפון, הייתי סטודנט, גידלתי שני ילדים לבד, לא היה לי גרוש. יום אחד ירדתי לחצבני, ישבתי שם עם שיער ארוך וזקן, כולי דואג, אומר לעצמי: איזה עלוב אני. בזמן שאני יושב ומתבאס, שטו מולי אנשים על קיאקים, הצביעו עליי ואמרו: 'תראו איזה אלוף, איזה גאון'. אז יש כאלה שיחשבו שאני הזוי, ויש כאלה שיחשבו שאני גאון, והאמת שזה לא כזה אכפת לי".
בין שום מקום לשום דבר
קילומטר וחצי לפני שחרות, על פס האספלט הדק המוביל ליישוב ומתפתל בתוך חול ערמוני, בין שום מקום לשום דבר, מוקם בימים אלה בית מלון מפואר, לא פחות ולא יותר. השלדים של חדרי הבוטיק ניצבים בלב הנוף הפראי, ממתינים לאורחים שבוודאי יתפנקו כהוגן וייהנו מהשקט. אלא שהשקט שלהם יבוא על חשבון השקט של תושבי שחרות, שהמלון פוצע את עיניהם, והדי הטרקטורים מנקבים להם את עור התוף. במשך תקופה ארוכה ניהלו התושבים מאבק נגד המלון, אך לבסוף התייאשו, וכעת הם נאלצים לחיות איתו.
מי שבקיא היטב בנפתולי עלילות המלון הוא אסיף רובין, איש בעל חזות פקידותית ושליטה אבסולוטית ברזי הביורוקרטיה. בשיחה על הנושא הוא שולף ביטויים כמו "ועדה מחוזית", "תב"ע" ו"ערר", שהקשר בינם לבין היישוב המדברי והמרוחק נשמע מקרי בהחלט. "מתברר שגם כאן אי־אפשר להתחמק מכל זה וגם לא מבעלי ההון, שרודפים אותך עד הנה", הוא אומר ומחזיר באצבעו את המשקפיים למקומם על האף.
הוא בן קיבוץ בית זרע במקור, לשעבר איש רשות שמורות הטבע, שהגיע לכאן ב־1995. בעבר הייתה לו פה חוות גמלים, סוסים ועיזים, אבל היום תפס את מקומם בית המלאכה הנקי ביותר שראיתי בחיי. בתוך הניקיון הזה מפרזל רובין גזעים מפוארים שנסחפו בשיטפונות, והופך אותם לרהיטים שהם יצירת אמנות של הטבע ושלו בו זמנית. חלונות ביתו, בפינה הדרומית של שחרות, פונים למדבר - "מכאן ועד אילת אין שום דבר", הוא אומר - ופרט להם הבית כולו עשוי חלקים שגרר הנה מכל קצות הנגב והרכיב בידי הזהב שלו: הקורות פורקו מהמזח הישן באילת, המרצפות היו שייכות לנגרייה שננטשה במצפה רמון, הלבנים נסחבו מהמכרות הישנים בתמנע, ושולחן האוכל עשוי סנדלי חול של רכבי הצבא האנגלי שנשכחו בחולות.
מזה עשר שנים שאסיף בונה את הבית הזה, ועוד הזרוע נטויה, אבל אנחנו מוצאים אותו באמצע הכנת חביתה. הוא מספר ששחרות הוקם ב־1985 על בסיס שבעה בתים קטנים ומרובעים, "אשקוביות", שנטעה כאן הסוכנות. ב־1995 הוצבו מסביבם עשרה קרוואנים בחצי גורן, "בלי חשמל ובלי כלום, ואנחנו צ'יק־צ'ק תפסנו אחד מהם ובאנו לגור פה", הוא אומר ומרתיח מים לתה. "עד היום, הקרוואנים וכל המבנים שאתה רואה פה, פרט לאשקוביות, נבנו ללא תב"ע ולמעשה לא חוקיים".
אז אם אני רוצה לבנות פה בית?
"אין לך סיכוי".
אקס-בוקס בלב המדבר
השקט והזמן שלובים בשחרות זה בזה. הקפה זורם כמים, כמו התה, כמו הזיתים המוחמצים בצנצנות על אדן החלון. כולם כאן מדברים על אור הירח, על המדבר, לכולם יש קומפוסט, ומסור, ומשהו להגיד על סאגת בית המלון. משהו תמיד נבנה בשחרות, מישהו תמיד מוצא ארגז תחמושת בצד הכביש והופך אותו לספסל. בשקיעה כולם עוזבים הכל ויוצאים מהבית, נפגשים על שפת המצוק, בכיכר או מאחורי מגרש הכדורסל.
אבל יש דברים שאפילו המדבר לא יכול להם. את מיכל שמואל, למשל, אני תופס רכונה מעל הלפטופ בעודה מנהלת משא ומתן עיקש עם נציג שירות של אחת מחברות התקשורת. בעלה, גולן, בנה את ביתם במו ידיו, ובבוקר, כשהשמש מבצבצת מעל הרי אדום, היא חודרת דרך החלון המזרחי ומאירה באור נגוהות את המטבח שלהם, שבו מקרר שלוש דלתות ומדיח כלים. היא עובדת כמנחת קבוצות של חשיבה הכרתית באילת, בסמר ובבאר אורה, וגם מסיעה את ארבעת הילדים לחוגים בבסיס עובדה. "אנחנו גרים בנוף מושלם, אבל מבלים שעות על הכביש", היא אומרת בלי להתלונן.
היא גדלה באזור השרון, הוריה גרים בבניין בנתניה שבו יש יותר תושבים מאשר בכל שחרות, בעבר עבדה בהייטק וגרה בהוד השרון. במקביל, גם התחתנה בחניון הלילה של עין עקב וילדה את בתה הבכורה בלידת בית, שנים לפני שהדבר היה מקובל בישראל. "אחרי כל הדברים שעשיתי, כשעברתי לפה עם תינוקת, כבר לא אמרו שאני משוגעת", היא צוחקת. בהתחלה הם גרו בקרוואן, אחרי זה באשקובית, ולפני שש שנים עברו סופית לבית רחב ידיים עם ארבעה ילדים וכל סממני הבורגנות. "אני חיה בשחרות ויש לי אקס-בוקס. הילדים שלי יודעים מה זה פורטנייט, מודה באשמה", היא אומרת.
חשבתי שבאים לשחרות כדי לגור בבית קטן בלי טלוויזיה.
"כשגרנו שישה אנשים ב־45 מ"ר, ובמשך ארבע שנים בכל בוקר קיפלתי את המזרנים, זה גם היה לי טוב. הבית לא נבנה כי ביקשנו לחיות בבית ענק, אלא כתוצאה מפנטזיה, מהרצון להתנסות בבנייה בבוץ. כל הבית הזה, הקירות, הרצפה - זה הכל חלומות".
לאהבה אין מדינה
הקונספט בשחרות הוא שאין קונספט: איש לא הגיע לכאן כדי להפריח את השממה, אף אחד לא בא לפה כדי להיאבק באיתני הטבע, ושכל אחד יבנה את הבית איך שבא לו. רועי סמילה, חברו של אופיר ללהקת ANNA RF, הוא בנאי מיומן וגם מנגן בקמנצ'ה, כלי קשת שמקורו בפרס, "אבל הקמנצ'ה שלי, ספציפית, מגיע מאזרבייג'ן", הוא מדגיש. הוא במקור מנתניה, אבל לפני 19 שנה הגיע לכאן לסדנת מוזיקה, ובאותו רגע החליט שהוא נשאר. "זה היה קסם, כישוף", הוא אומר. "המדבר, האדמה והפשטות דיברו אל המקום הכי עמוק שבי". גם הוא שכר אשקובית, גר בחאן, חי עם אנשים, עד שב־2008 הופשרה הפינה הצפון־מזרחית של שחרות ונפלה בידיו כפרי בשל. ליד הבית הנאה שבנה בשתי ידיים, הקים אולפן הקלטות, ומשם פרץ לעולם ביחד עם אופיר וחבר הלהקה השלישי, אור רווה, שאינו גר בשחרות. "איכשהו זה התגלגל והתפשט, והפכנו ללהקה בינלאומית", הוא אומר בדיבורו הנעים.
את בת זוגו הטורקייה, יליז, הכיר בהודו. "זו הייתה חברות שטחית בהתחלה, אבל אז הייתה לנו הופעה באנקרה; היא באה, נהיה קליק, ומאז אנחנו ביחד". הישראלי והטורקייה התחתנו לפני ארבע שנים, מה שלא הרשים את הרשויות המקומיות, שלא העניקו ליליז אשרת כניסה לישראל. רק לפני שנה וחצי נפתר הפלונטר, ועכשיו היא גרה בשחרות ונמצאת בהיריון מתקדם. "הימים פה עוברים מהר", היא אומרת בערבוב של עברית ואנגלית. "יש לנו כל כך הרבה עבודות בינוי, זה אף פעם לא נגמר". היא מעבירה שיעורי יוגה ופילאטיס ומבשלת קפה טורקי אורגינל, אבל לצערי, את הפרטים הללו גיליתי רק אחרי שביקשתי קפה פילטר, וכבר לא היה נעים לסגת.
ישבתי עם רועי ויליז בסלון הבית, הסתכלנו על הרי אדום ודיברנו על הלידה המתקרבת. ערבוב הזהות של התינוקת שלהם, בת לאם מוסלמית ולאב יהודי, לא היה חלק מהשיחה, אבל שיטת ערבוב הקפה הטורקי בפינג'אן דווקא כן. נראה שזה מה שחשוב כשאתה חי בכפר על צלע הר בלב מדבר. זה היה הקפה האחרון שלי בשחרות, רגע לפני שיצאתי למסע הארוך חזרה צפונה. הדרך הייתה יפה, מרהיבה, אבל אחרי שעברתי את מצפה רמון, הרגשתי איך הבנאליות המשמימה של הציוויליזציה שואבת אותי חזרה פנימה. נותרו לי רק עוד שעתיים של נסיעה הביתה.
למה דרור גוריון גר 19 שנה בלי חשמל? הקליקו על התמונה:
