איש מחובבי המחול שניגש בעבר לקופות של מרכז סוזן דלל בתל אביב וקנה כרטיס למופע של להקת בת שבע, לא העלה על דעתו שיבוא יום, והוא יוכל לקנות כרטיס גם להופעה של הקופאית - אבל זה קרה. במשך שלוש שנים עבדה אביגיל שפריר בקופה של מרכז המחול שבנוה צדק, ובין משמרת למשמרת נהגה להתגנב להופעות של בת שבע ולחלום שפעם היא עצמה תופיע על הבמה. היא עברה אימונים קשים ולימודים מפרכים, ובסופם ניגשה לבחינות: שלוש פעמים נענתה בשלילה, אבל בפעם הרביעית, ממש לאחרונה, הגיעה התשובה החיובית המיוחלת. החלום התגשם, והיא עדיין מתקשה להתרגל למעמד החדש. "כשאני צריכה לקחת את תלוש המשכורת, אני עד היום קצת מתבלבלת, ובמקום לחפש אותו בתא של הרקדנים, אני מחפשת בתא של הקופאים", היא מודה בחיוך.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- גילעד סוויט ודניאל דותן רוצים ללמד אתכם ערבית – בחינם
אבל המעבר שלה מהקופה לבמה היה טבעי. שפריר רוקדת מאז שהיא זוכרת את עצמה, ואפשר לומר שהיא ממש נולדה לתחום: אביה, ארז שפריר, הוא שחקן תיאטרון, במאי ומעצב תנועה, ואמה, רותי גפן, עובדת כעוזרת במאי. היא רזה ועדינה; על פניו נראה שתמיד היה לה כל מה שצריך כדי להפוך לרקדנית מקצועית, אבל בעולם הקשוח והתובעני של המחול, הדרישות לפעמים מטפסות מעל ומעבר למה שהעין רואה. די להיזכר ברזון הבלתי אפשרי של נטלי פורטמן בסרט "ברבור שחור" כדי להבין באיזה רף צריך לעמוד. "אין לי מבנה גוף טיפוסי של רקדנית, והיו פעמים שאמרו לי שאצטרך לרזות כדי להמשיך", היא מספרת. "כילדה קטנה זה הלחיץ אותי, וחששתי שזה ימנע ממני להצליח. עולם הריקוד הוא אסתטי, ואנשים רוצים לראות רקדנים שנראים אותו דבר. לי יש גוף שונה, אבל היו לי הורים, מורים וחברים שתמכו בי. בסופו של דבר זה נתן לי מוטיבציה וגרם לי להבין שחשוב שיהיה לי עוד משהו להציע מלבד גוף יפה".
היופי שלי הוא בנפש
שפריר (21) נולדה וגדלה בתל אביב ולמדה בבית הספר האנתרופוסופי שבכפר הירוק. בכיתה ז' התקבלה למגמת המחול בתיכון עירוני א', ומאז היא רוקדת באופן מקצועי. לצבא לא התגייסה עקב בעיות בכליות, ואחרי שנכשלה באודישנים לבת שבע, הלכה ללמוד בסדנה להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון, שמנהלה האמנותי, יניב אברהם, הוא בוגר בת שבע ומלמד גאגא - שפת התנועה שפותחה על ידי אוהד נהרין, מייסד הלהקה. שפריר קיוותה שזה יהיה כרטיס הכניסה שלה ללהקה, אבל גם אחרי סיום ההכשרה, שארכה שנתיים, בתנאי פנימייה, היא לא התקבלה לבת שבע. כתחליף, החלה לרקוד בלהקת פרסקו.
איך מתמודדים עם כל כך הרבה סירובים?
"בתחום הזה יש המון אכזבות, המון אודישנים והמון סירובים, ואי אפשר להגיד שזה עובר לידי. זה מקצוע מאוד תובעני, ולפעמים צריך להדחיק רגשות עד כדי סכנה של ניתוק רגשי ונפשי. אבל חשוב לתת לדברים לצאת החוצה. אני תמיד מנסה לזהות את הבאסה ולא להדחיק אותה, אלא לתת לה להיות".
כיום היא נמנית עם הרקדנים באנסמבל בת שבע – הלהקה הצעירה. מן הסתם, רובם חולמים להגיע להרכב הבוגר, והתחרות קשה: על כל מקום בלהקה נאבקים מדי שנה אלפי רקדנים מוכשרים, שאפתנים ויפים. "לכל אודישן של בת שבע מגיעים אלפים, והם נעשים בקבוצות של 60 עד 100 איש. יש כל כך הרבה בנות אחרות, וכולן יפות ורזות, וזה נראה מאוד מאיים. האמת היא שהופתעתי מאוד כשקיבלתי תשובה חיובית. מעבודתי בקופות הכרתי את מנהל הלהקה, והייתי בטוחה שהוא מתקשר אליי כדי לא לאכזב אותי במייל אלא להגיד לי בצורה נעימה. אני רוצה להאמין שכיום אנשים מבינים, שכדי להיות רקדנית, את לא חייבת להיות גבוהה, רזה ועם רגליים ארוכות. אני מוכיחה שאפשר גם להיות רקדנית לא טיפוסית. היופי שלי לא במקום הזה אלא בנפש".
תחום המחול מצטייר כמלא תככים, אינטריגות וסכנות. נחשפת לזה?
"הריקוד לעולם לא יגרום לי לעשות דברים שאני לא מעוניינת בהם. היום לכולם יש מודעות גבוהה, ואנחנו יודעים מהן הזכויות שלנו ומהם הקווים האדומים. כולנו רתומים לעבודה, לא לכל הבאזז שמסביב. כולנו אוהבים לרקוד, כך שהאווירה היא מדהימה".
רכבת שלא עוצרת
שפריר רגילה לעבוד קשה. כשהתקבלה למגמת המחול בתיכון, עברה מבית ספר קטן ואינטימי למוסד גדול ולמסגרת שבה נדרשה לעמוד לא רק בשגרת אימונים וחזרות אלא גם ברמת ציונים גבוהה. לדבריה, זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה. "במגמת המחול משקיעים אינספור שעות, ולפעמים חוזרים הביתה ב-11 או ב-12 בלילה. זה מקצוע שצריך להשקיע בו את הנשמה, אבל זה עשה לי טוב. הגעתי ממסגרת שהייתה נוחה לי, אבל לא הכריחה אותי לצאת החוצה. הייתי ילדה סגורה בעולם משל עצמי. כשהגעתי לתיכון, לראשונה היה לי חשוב שיהיו לי חברים. במגמה היינו קבוצת בנות שכולן אוהבות לרקוד, ופתאום נהיו לי חברות. גם מבחינה לימודית לא היה לי קשה, ולרוב גיליתי שיש לי יותר פרספקטיבה מאשר לתלמידים אחרים".
גם השנתיים שבהן גרה בקיבוץ געתון עשו לה טוב: לראשונה עזבה את העיר הגדולה, את ההורים ואת החבר, יוני סימון, רקדן בלהקה הבוגרת של בת שבע. "עולם המחול הוא כמו רכבת שלא עוצרת, ולפעמים חייבים לרדת לרציף ולנשום אוויר", אומרת שפריר. "השקט והרוגע של הקיבוץ בלי הרעש והצלצולים מסביב עשו לי טוב. חזרתי כבוגרת, בלי מסגרת לימודית ומורים שתומכים ודוחפים. בלהקה אין תמיכה כזאת: אם אתה לא מקבל הערה שלילית, אז כנראה שאתה בסדר. בינתיים אני לא מקבלת תפקידים ראשיים, אבל זו הזדמנות בשבילי לצבור ניסיון על במה. יש כוריאוגרפיה שמדברת אליי, ואני מרגישה תשוקה, נהנית".
איך זה לעבוד עם בן הזוג?
"יוני רקדן מדהים, ובכל פעם שיוצא לנו לשתף פעולה, זה כיף גדול. חוץ מזה, אנחנו כמו כולם, ולמרות שאנחנו משקיעים הרבה באימונים ובחזרות, כשמתחשק לנו לאכול פיצה, אנחנו אוכלים בכיף".
ד"ר שני גלוסקה רוקדת על עמוד, אבל העיסוק העיקרי שלה שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
