משה דיין היה איש צבא מוערך ומדינאי כריזמטי, שהשפיע במידה רבה על עיצוב דמותה של מדינת ישראל מבחינה צבאית וביטחונית. הוא מוכר בעיקר בזכות הרטייה שכיסתה את עינו השמאלית, אבל זכור גם כמי שיוחסו לו הניצחון במלחמת ששת הימים והכישלון במלחמת יום הכיפורים. לפני שנעשה איש ציבור, מדינאי קשוח ודמות שנויה במחלוקת, היה דיין לוחם צעיר בשורות ההגנה, רומנטיקן ואיש משפחה שבנה את חייו בשדות העמק והאמין כי "חופש הוא חמצן לנשמה".
הוא נולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה, בן בכור לשמואל ולדבורה, מאנשי העלייה השנייה. כשהיה בן שש עבר עם משפחתו לנהלל שבעמק יזרעאל, וכבר מגיל צעיר ייצג בהווייתו את דמות "הצבר", כשמצד אחד לקח חלק בעבודה החקלאית, ומהצד האחר הצטרף לפעילות ביטחונית בהגנה. כשהיה בן 19 הכיר את רות שוורץ, בת 17 מירושלים, שהגיעה לנהלל במסגרת מחנה קיץ של תנועת מחנות העולים. היא נשבתה בקסמיו, ובסוף המחנה החליטה לעבור לגור לצידו במושב. השניים התחתנו ב-12 ביולי 1935 בחצר של משפחת דיין בנהלל והביאו לעולם שלושה ילדים – יעל, אהוד (אודי) ואסף (אסי).
במסגרת פעילותו בהגנה שירת דיין כמורה דרך בצבא הבריטי והתגייס למשטרת היישובים העבריים שפעלה כחלק משיתוף הפעולה שנרקם באותן שנים בין היישוב היהודי לשלטונות המנדט נגד פורענות הערבים. כשנגמר המרד הערבי הגדול, הופסק שיתוף הפעולה, והשלטונות הבריטיים ראו בהגנה ארגון מחתרתי שיש להפעיל נגדו סנקציות כבדות. ב-5 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצר דיין יחד עם 42 חניכים ומפקדים מקורס מפקדי מחלקות שהיו בדרכם מיבנאל לג'וערה. 43 הלוחמים הובאו לכלא עכו, נחקרו תוך מכות ואיומים ונאסרו בגין החזקת נשק בלתי חוקית. כשהתבשרה רות דיין על המאסר, היא הפעילה קשרים בשלטון הבריטי ובהנהגת היישוב במטרה לשנות את רוע הגזירה, אבל המאמצים הרבים לא צלחו, ובעלה נשאר מאחורי סורג ובריח. מכיוון שהביקורים שהכלא התיר היו מעטים וקצרים, השניים ביססו את התקשורת ביניהם על מכתבים – חלקם רשמיים, שאושרו על ידי הנהלת הכלא, וחלקם אסורים, שנכתבו על גבי נייר טואלט והועברו באמצעות שליחים.
תמונות מחייו של משה דיין:
ב-2001 יצא לאור הספר "רותי שלי", שאיגד את מכתביו של משה דיין מכלא עכו לצד קטעים מיומנה של רות דיין, שנותרה לבדה עם תינוקת קטנה. מכתבי האהבה ששלח דיין לאשתו חושפים אדם מלא רוך, סבלנות וחום, שהוטרד מהשפעת המאסר על חיי משפחתו וביקש לחזק את רוחה של אשתו גם מרחוק.
עכו, יום ראשון, 15.10.1939
רות היקרה שלי,
היום הודיעו לנו שהמשפט יהיה ב-25.10, כך שיש לנו עוד שבת אחת עד המשפט, ואמנם, איני מאמין כי מכתב זה יגיעך לפני שבת, אך יש כמה דברים אשר ב"ראיון" (או כמו שקוראים לזה פה, חתונה) אי אפשר לומר אותם יותר מזה. ייתכן שגם סתם בעל פה אי אפשר "להשתפך", אך בכתב, כשמסביב שרים ומשחקים בשח לאור הפנס, והראש כבר מתפוצץ ממחשבות – יש רצון לכתוב אותם.
כמעט בכל לילה אני מתעורר (המזרונים עשויים מאיזה עשבים מחורבנים העשויים גושים-גושים הלוחצים על הגב, והאוויר בחדר – נורא) ונזכר בכן, רות שלי. רות שלי, אם לפעמים (אולי גם בביקור) סבר פניי זעום, או נדמה לך שאיני חי די את חיי המשפחה, הנה, לו יכולתי להעביר לך רק את חלק האלף מהאהבה שאני רוחש לכן בלילות, אולי היית מרגישה מה אתן לי. זה בעצם כל מה שרציתי לכתוב. רציתי שתדעי שאם אמרתי שלא כדאי להביא את המותק הקטנה, הנה, הרי זה מפני שפה לכלוך עצום, ומפני שאיני בטוח שלא אתחיל ממש לבכות כשאראה אותה מעבר לגדרות חוטי התיל.
ובכל זאת, לא נורא, כשאני רואה את כל בני האדם הבודדים הנמצאים פה מסביבנו ומשווה אותם אלינו, שמאחורינו עומד היישוב, הסוכנות ובעיקר בתוכנו – ההכרה, אני מרגיש בעצמי הכוח, ואני מאמין, רותי, שגם בך יש את הכוח לקבל את הכל בקומה זקופה ולראות את הדברים בבחינה יותר כללית ופחות פרטית. ועוד נשב, ובקרוב, על יד התה, את תסרגי ואני אקרא ואשאל אותך מילים, והמותק יזחל על המרבד.
על הנעשה פה ועל חיי הסוהר אי אפשר לכתוב, כי על המכתבים להיות קצרים. בכל אופן, אנו עוד איננו מרגישים אותם, כי אנו נהנים מזכויות של לפני המשפט. ברור לי רק שכל החיים מתחלקים לשניים – חיי החופש וחיי הסוהר, וכל מי שלא חי אותם בגופו, מכיר רק חצי חיים – ואשריו. אני חושש שמאריכות-יתר יעכבו את המכתב, ולכן היי שלום, ונשיקות לך וליעל, וסלחי לי על המשפטים הקטועים... ואל תדאגי... הבריאי והתאזרי בכוח.
שלך,
משה
ב-25 באוקטובר 1939 נפתח משפטם של 43 האסירים בבית הדין הצבאי בעכו, ושבועיים לאחר מכן נגזר עליהם עונש של עשר שנות מאסר. בסוף נובמבר 1939 קוצר המאסר לחמש שנים. ארבעה חודשים לאחר מכן הועברו האסירים למחנה המעצר הבריטי בכפר מזרעה.
ב-11 בפברואר 1941 כתב דיין לאשתו כך:
יקירתי, אני חייב לומר לך שהגעגועים שלי אלייך ואל יוליק הם ממש בלתי נסבלים. בכל ערב, כשאני מסדר את מיטתי, אני לא יכול שלא לחשוב עלייך יושבת לבד בבית. שוב ושוב, אני לא מצליח להבין למה? למה? לשם מה? למה לילה אחרי לילה, יום אחרי יום, אני בנפרד ממך?
שישה ימים לאחר שכתב לה את המכתב הזה, הוא השתחרר. ב-17 בפברואר 1941, אחרי 16 חודשי מאסר, שוחררו 43 האסירים מהכלא. דיין חזר למשפחתו בנהלל, אבל מהר מאוד שוב נקרא למערכה, שכן האסירים המשוחררים נדרשו להצטרף לצבא הבריטי שלחם בסוריה ובלבנון במסגרת מלחמת העולם השנייה. ביוני 1941 מונה דיין למפקד פלוגה וצורף כמורה דרך לכוח של אחת הדיוויזיות שהתבקשה למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, ולאפשר בכך לבריטים לנוע בחופשיות על כביש החוף לביירות. במהלך הפעולה נפגע דיין מאש של צלף צרפתי ואיבד את עינו השמאלית. אירוע זה לא עצר אותו, רק גרם לו להעתיק את עיקר פעילותו משדה הקרב אל הזירה המדינית-ביטחונית.
בצה"ל, שנוסד לאחר קום המדינה, התקדם דיין בשרשרת הפיקוד, וב-1953 התמנה לרמטכ"ל הרביעי. אחרי פרישתו מהצבא כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלה. בהיבט האישי נקשרו בשמו שערוריות רבות, חלקן רומנטיות, והוא ספג ביקורת על כך שעזב את משפחתו, נשא אישה שנייה וניהל יחסים סבוכים עם סובביו. הוא נפטר מהתקף לב ב-16 באוקטובר 1981 ונקבר בנהלל. אחרי מלחמת ששת הימים נשאל מה היה רוצה שיגידו עליו לאחר מותו, ותשובתו הייתה: "מה אכפת לי מה יאמרו עליי אחרי שאמות? הרי אני מת כדי ששוב לא יהיה לי אכפת מה אומרים עליי".
בנם של רות ומשה דיין קיבל פעם מכתב מוזר מאוד. הקליקו על התמונה:
