כשמשפחתו של אברהם שלונסקי התבקשה לתת אישור לכך שעומר אדם וגידי גוב יבצעו את שירו "בוקר טוב" בתשדיר פרסומת – לסיגל אשל, הנכדה, היה קצת קשה. אחרי הכל, המחזמר "עוץ לי גוץ לי", שממנו לקוח השיר, נכתב על ידי שלונסקי במיוחד בשבילה. "לקח לי רגע", היא מודה. "בכל זאת, מדובר בנכס צאן ברזל, ואני קשורה מאוד לשפה שבה זה נכתב, אבל אחר כך חשבתי שזה רענן, צבעוני ומחזיר את המחזמר לתודעה הציבורית. הייתי בת חמש כש'עוץ לי גוץ לי' עלה והוקדש לי, ועד היום אני זוכרת את הצגת הבכורה בקאמרי, את וילונות הקטיפה האדומים מתרוממים לאט-לאט. זה היה דבר ענק".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- סיפורם של האחים החתיכים מהגולן, שכיכבו בחדשות בטלוויזיה
שלונסקי (1973-1900) נחשב לאחד המשוררים הישראלים החשובים ביותר. הוא כתב ותרגם עשרות שירים ומחזות לילדים ולמבוגרים ותרם מילים וביטויים לעברית המתחדשת. הכישרון שלו לא פסח על נכדתו הבכורה: אשל (57) כותבת שירים מגיל חמש, שרה באופן מקצועי ומקריינת במופעים, אבל איכשהו מעולם לא התמקצעה בתחום; תמיד זה היה עיסוק משני בשבילה, במקביל לעבודות אחרות, אולי מכיוון שגדלה בקיבוץ מרוחק, הרחק ממרכז התרבות בתל אביב, אולי משום שהצל הגדול שהטיל סבה, הגיע עד לשם. "תמיד הרגשתי שאני נתונה להשוואה, והיה לי פחד עצום שלא אצליח", היא אומרת. "ידעתי מהם הכישורים שלי, אבל בגלל תחושת ערך עצמי נמוכה לא העזתי להתמסר לתחום. עברתי בין המון עבודות, חשבתי שאני לא משתדלת מספיק, ורק כשהתחלתי לקבל את עצמי, התפקוד שלי השתפר. קיבלתי עוד אנרגיה, שבעבר השתמשתי בה לדיכוי המחשבות הרעות על עצמי".
כיום אשל היא עורכת ספרותית וגם מופיעה ומספרת על סבא שלה. הופעתה הקרובה תהיה בבית אריאלה בתל אביב ביום חמישי הקרוב (11.10) במסגרת המופע "שולחנות וסיפורים" (הכניסה חופשית). "אנשים מחפשים את הזווית האישית על סבא שלי", היא אומרת, "דברים שרק בן משפחה יכול לדעת, אז אני שרה, קוראת ומספרת עליו דרך עיניי וזיכרונותיי. אני מספרת איך הוא היה משחק איתי משחקי מילים וחרוזים ועל התחושה המלכותית שהרגשתי כשהיינו מטיילים יחד ברחובות תל אביב, וכולם היו ניגשים לברך אותו".
ואי אפשר בלי רכילות משפחתית. שלונסקי נפרד מאשתו הראשונה, לוסיה, לטובת מירה, שעזבה את בעלה למענו. בתם המשותפת היחידה, רות, היא אמם של סיגל אשל ושל שני אחיה הצעירים. "זה סיפור קשה, אבל מאוד אנושי, ושום דבר בו לא קרה מרוע או בקלות ראש", אומרת אשל. "לוסיה הייתה אהבת נעוריו של סבא שלי, והם עלו יחד לארץ, אבל בעוד שהוא התמסר ליצירה של תרבות עברית, היא אפילו לא דיברה את השפה. נוצר ביניהם פער שאי אפשר היה לגשר עליו. הוא עזר ותמך בלוסיה עד יום מותה, אבל הקשר שלו עם סבתי מירה היה מאוד עמוק".
פחד ענק מכישלון
אשל נולדה וגדלה בקיבוץ שער הגולן, שבו נולד אביה אילן, ושאליו עברה אמה רות בעקבותיו. במקום חיים נוחים בתל אביב, לצד אושיית התרבות הגדולה, קיבלה המשפחה לילות במקלטים, אבל לאשל יש דווקא זיכרונות טובים משם. "זאת הייתה מציאות של חירום, אבל הרגשתי מאוד בטוחה ואהובה", היא נזכרת. "המבוגרים תמיד היו סביבנו ושמרו עלינו. דווקא כשיצאתי מהמקלטים, הרגשתי חשופה, והיה קשה להסתגל. הקיבוץ כולו היה מלא תעלות שהיינו משחקים בהן, וידענו שאם קורה משהו, אנחנו צריכים לרוץ למקלטים דרכן. ההורים שלי היו חמים ומשקיעים, ולמרות העובדה שהייתי אצלם רק בשעות אחר הצהריים, זה תמיד היה זמן איכות, עם משחקים וטיולים".
הנסיעות מהקיבוץ לסבא ולסבתא היו חוויות מיוחדות, והיא ציפתה להן שבועות רבים. "תל אביב הייתה עיר הפלאות, ואצל סבא וסבתא היו פינוקים מיוחדים שאין בקיבוץ - חנות צעצועים, חנות מעדנים, גן חיות. הם לא גרו בדירת פאר, אבל בסלון שלהם היה מונח מפתח העיר, אז הייתי בטוחה שהעיר שייכת להם. סבא היה משחק איתי במשחקי מילים, וכשהייתי נכנסת לחדר העבודה שלו, שהיה עמוס בספרים, הייתי מדמיינת שמשהו מרסיסי המילים הקסומות שלו יורד גם עליי".
צפו בראיון איתו:
איך השפיע עלייך הייחוס המשפחתי?
"כילדה לקח לי זמן להבין שסבא שלי הוא שלונסקי הגדול, שכולם מסתכלים ומדברים עליו. כבוגרת הרגשתי את הציפיות ושאני מתקשה להדליק את הפנס הקטן שלי תחת האור הבוהק הזה. תמיד כתבתי, הופעתי ושרתי, אבל כשהתגייסתי לצבא, אפילו לא העזתי ללכת לבחינות ללהקה צבאית מרוב שפחדתי מכישלון. אחרי השירות חזרתי לקיבוץ ועבדתי בבית הילדים כמטפלת. רק כשהגיעה שנת החופש שלי, עברתי לגור בתל אביב".
לקיבוץ היא לא חזרה, אבל גם ב"עיר של סבא" לקח לה זמן למצוא את עצמה. "עיר הפלאות התגלתה גם כעיר תלאות", היא מחייכת. החריזה זורמת גם אצלה באופן טבעי. "היו גם שנים של קושי כלכלי. למדתי פיתוח קול, שרתי בכמה מקהלות והרכבים, השתתפתי ב'כנר על הגג' וב'עוץ לי גוץ לי', הייתי חלק מקבוצה ספרותית ופרסמתי שירים פה ושם, אבל הכל היה באיטיות. במקביל, עבדתי בניקיון, עם קשישים וברפלקסולוגיה. לצד התשוקה העצומה שהייתה לי, היה גם פחד ענק מכישלון".
בשנות ה-90 היא הייתה חברה בשלישיית דונה סי, לצד דורית לובראני ונעמה גנות, והופיעה איתה בכל הארץ. ב-2001 אזרה עוז ואספה חלק משיריה לספר ראשון. נראה היה שהיא סוף-סוף מוצאת את ייעודה, אבל חמש שנים לאחר מכן באה לעולם שיר, בת משותפת לה ולבן זוגה דאז, שנולדה עם גידול שפיר בקנה הנשימה, ובמשך שלוש השנים הראשונות לחייה נשמה דרך צינורות. אשל עזבה הכל והתמסרה לטיפול בה. "היא הייתה באשפוז בבית מחשש שתיחשף לזיהומים, וגם כשיצאנו, הייתה עם בלון חמצן. עד גיל שנה וחצי היא לא יכלה לדבר, והיינו כל הזמן בבדיקות. הפסקתי להופיע, וגם אחרי שהיא כבר הייתה מסוגלת לצאת יותר מהבית, לקח לי כמה שנים לחזור למסלול".
העורך הראשון שלי
את הדחיפה האחרונה לחזור למסלול קיבלה, לדבריה, במהלך עבודתה כעורכת ספרותית. "ערכתי ספר על אם לילדה עם הפרעת קשב והבנתי שגם אני סובלת מזה", אומרת אשל. "כל השנים לא הצלחתי ללמוד מתמטיקה ודקדוק וחשבתי זה משום שאני דחיינית ולא משתדלת מספיק, כי במקצועות השפה הצטיינתי באופן טבעי. פתאום התברר לי שהיו לזה סיבות אחרות, וירד ממני נטל גדול. היום אני עורכת בעיקר ספרי שירה, עיון וסיפורי חיים, מעלה מופע יחיד ועומדת לסיים את ספר השירה השני שלי".
למי את מראה את השירים שלך לפני פרסום?
"לאמא שלי, שהיא מרצה לספרות. אצלה הביטוי המילולי היה בעל משמעות עליונה. המילים תמיד היו מגרש המשחקים שלה עם סבא, אבל היא לא נעשתה משוררת או סופרת, וייתכן שהייתה פונה לתחום אלמלא ההשוואה לאביה והתחושה שלא תמיד רואים אותה בזכות עצמה. היא מסמנת לי את השירים שהיא אוהבת, וגם את אלה שקשה לה לשפוט באופן אובייקטיבי כי כאמא קשה לה להיחשף לקשיים של הילדה שלה".
סבא שלך זכה לקרוא משהו שכתבת?
"כשהייתי בת חמש, אמא שלי העלתה על הכתב שיר שלי ושלחה לו. הוא תיקן אותו קלות, כך שאפשר להגיד שהוא היה העורך הראשון שלי. הוא נפטר כשהייתי בת 13, ומאוד היה מעניין אותי לפגוש אותו כעת בהקשר הספרותי. אמרו עליו שהוא היה מתקן כל דבר שהוא עובר עליו, חוץ מהכביש, וגם אני כזאת: קוראת ומשנה כל דבר אלף פעם".
______________________________________________________
הבת של דודו דותן ז"ל מעורבת כיום בפרויקט יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
