"יש אנשים שמטפסים על הרים", שר אריק איינשטיין לפני כ-30 שנה. אבל על טיפוס צוקים הוא לא שר. גם העובדה שיש בחור בן 19 שעושה את זה באופן קבוע - כאן, בארץ – לא הספיקה להגיע לידיעתו של הזמר. קוראים לו תומי לבנון, הוא גר בקריית טבעון, חייל טרי בצה"ל, ואת התחביב הקיצוני שלו הוא לא מפגין ב"נינג'ה ישראל" וגם לא בשום תוכנית מציאות אחרת: לבנון עושה את זה לבד, בטבע, ואין לו עניין לשתף פעולה עם מסחטות רייטינג.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- יענקל'ה ספיר, "אחינו הקטן" של נעמי שמר, ראיון נדיר
אבל למה הוא עושה את זה בכלל? מה יוצא לו מזה? מה רע לשבת מול הטלוויזיה ולראות כדורגל על כוס קפה? "אני מן הסתם פשוט נהנה מזה", אומר לבנון. "זה אדרנלין. וזה לא רק הטיפוס, אלא כל מה שמסביב: להתאמן, להתחזק, להרגיש מה חסר לי, לראות אם השתפרתי ולאיזו רמה הגעתי אחרי אימונים של שבוע".
צפו בו מטפס על קיר:
זה מתאים גם לנשים
כמו רבים מהמטפסים, גם לבנון הוא חובב טבע. "למדתי בבית ספר אנתרופוסופי", הוא מספר, "ששם דגש על דברים שהם גם מעבר לתעודת בגרות. היו לנו הרבה שיעורי אמנות וטיולים בטבע".
לטפס החל בגיל 12. "חבר שלי עשה את זה ואמר שזה ימצא חן בעיניי. הוא צדק. התחלתי לטפס על קיר ברמת ישי ונתפסתי לזה מהרגע הראשון. אחרי חצי שנה התחלתי לעבוד עם מאמן, שגיא דמתי, ולקחתי את זה ברצינות: הייתי מגיע שעה וחצי לפני תחילת האימון כדי לעשות תרגילי חימום. שגיא הכיר לי את התחום והפך למעין מנטור שלי. עכשיו הוא בעלים של קיר טיפוס בכרמיאל, ואני מטפס בעצמי".
לדבריו, התחום הזה של טיפוס צוקים צומח בארץ כל הזמן, "אבל כמעט לא שומעים עליו", הוא מתלונן. ואכן, התקשורת מדווחת לא מעט על מטפסי הרים שכובשים פסגות מסוכנות, אבל מטפסי הצוקים לא עושים כותרות, על אף שהם מתמודדים עם אתגרים פיזיים ומנטליים לא פחות קשים. טיפוס על צוקים הוא אמנם משימה קצרה יותר, אבל קשה מבחינה טכנית ואקרובטית מאוד. עם זאת, זהו ספורט לכל המשפחה, זול וזמין. בארץ יש מספר מסלולים קלים שמתאימים לילדים, כמו נחל זנוח שבאזור בית שמש ו"המצוק הנעלם", הנחבא סמוך לצומת הגומא, דרומית לקריית שמונה. התחום יהפוך לספורט תחרותי באולימפיאדת טוקיו 2020, ואז כנראה יקבל דחיפה אדירה. ייתכן שאף יהיה לנו שם נציג בדמות אלכס חזנוב, המטפס הטוב בארץ, שזכה במדליית זהב בתחרות גביע העולם לבוגרים שנערכה בסין:
רשות הטבע והגנים ומטפסי הצוקים לא רואים עין בעין. בישראל אין הרים גבוהים אבל יש המון צוקים, רובם בשמורות טבע, שם אסור לסטות משבילים מסומנים, לקדוח בסלע, לתקוע חיזוקים ולטפס על מצוק. בשנות ה-90 אושרו כמה אתרי סנפלינג וטיפוס, אבל הם אינם מספיקים למטפסים, וגם לא לתומי לבנון. "אני מרגיש שמיציתי את אתרי הטיפוס החוקיים בארץ", הוא אומר. "אין לי ברירה אלא לקחת את זה לחו"ל. אני נהנה מהטיולים ומהשינה באוהל בטבע, לא רק מהטיפוסים".
עד עכשיו נסע פעמיים לטפס בספרד, שם שהה שבועיים בכל ביקור, ופעם אחת בצרפת, שבה שהה שלושה שבועות. "לצרפת נסעתי לבד לגמרי ומצאתי אנשים לטפס איתם. מאוד נהניתי מזה, כי המטפסים הם אנשים מאוד חברותיים. כבר ביום הראשון הכנתי למישהו שקשוקה. אוכל ישראלי וקפה שחור נותנים אנרגיה מצוינת למטפסים". ומה עם מטפסות? "בארץ נדיר לראות נשים שמטפסות על צוקים, אבל במדינות מסוימות יש אפילו יותר נשים מגברים. אישית, אני חושב שבתחום הזה ההבדל בין נשים לגברים לא גדול כמו בסוגי ספורט אחרים. התחום הזה מתאים מאוד גם לנשים, כי במקרים רבים הן הרבה יותר גמישות מגברים, וכוח הרי לא חסר להן".
אני נראה לך ספורטאי?
עד כמה קשה לטפס על צוקים? יש דרגות קושי. "זה מתחיל בדרגה של A5, אחרי זה יש +A5, וגם B5, וכן הלאה", מסביר לבנון. "המסלול הכי קשה בעולם זה בדרגת C9. מעטים מצליחים להגיע לרמה כל כך גבוהה".
מה עם פחד גבהים?
"אני לא מרגיש שום פחד. אני אוהב את הגובה. גם בטירונות מיד תפסתי את המיטה העליונה. בטיפוס אני בעיקר מרגיש לחץ, כי אני רוצה להצליח ולהגיע להישגים. בצרפת רציתי לעשות מסלול ברמת קושי A9, ולא הצלחתי. הייתי לחוץ, והגוף שלי התעייף".
אבל כדי להיות מטפס צוקים מצטיין, לא מספיק חוסר פחד: דרושה גם יכולת פיזית גבוהה. עם זאת, מתברר שרוב מטפסי העילית בעולם אינם גושי שרירים, אלא מעין דחלילים – ארוכים וקלים כנוצה וגם גמישים וחזקים מאוד. "חשוב להיות קל וחזק, אבל כל מטפס וצורת הגוף שלו", מחדד לבנון. "אפשר לפצות על מחסור בכוח עם גמישות ועבודה טכנית. לכל מטפס יש יתרונות וחסרונות. אני, למשל, לא קופץ טוב ומטפס לאט, אבל אפשר לשפר את היכולות באימונים. צריך אצבעות חזקות ועבודת רגליים טובה".
יש פציעות?
"אני לא נפצעתי עד עכשיו, אבל זה קורה, בדרך כלל דווקא בחיבורים של הגוף - בגידים של האצבעות, הכתפיים והברכיים. פחות שוברים אברים".
אשר לסיכוי שהוא יטפס פעם על ההימלאיה ויכבוש פסגות אדירות כמו האוורסט – לבנון סקפטי. זה פשוט לא האופי שלו. "אני מכבד מטפסי הרים", הוא אומר בזהירות, "אבל זה לא בשבילי. אני גם לא אוהב ללכת. תסתכל עליי, אני משדר וייב של ספורטאי?"
לא. אתה נראה לי בחור רציני.
"נכון. אני לא עושה את זה בשביל הספורט. אני נהנה לשכב על הערסל ולשתות קפה".
נו, בדיוק כמוני.
"אז שנינו כנראה לא נטפס על הרים. טיפוס הרים זה עניין נורא פיזי, ונראה לי שאתה סובל שם למעלה: קר, ואין אוויר. בטיפוס צוקים אתה פחות מתיש את הגוף. מטפסי הרים הם כנראה קשוחים יותר וצריכים לאהוב את הסבל. אני לא מרגיש סבל בטיפוס. אני רק מאוד תחרותי עם עצמי ורוצה להיות הכי טוב. בצבא חשבתי לבקש מעמד של ספורטאי מצטיין, אבל בסוף אפילו לא ניסיתי, כי אני לא מייצג את ישראל כשאני מטפס בחו"ל. אני לא מייצג אף אחד. בסוף קיבלתי תפקיד עם סופ"שים ארוכים, כך שבכל מקרה אוכל להמשיך להתאמן".
ותמשיך גם אחרי הצבא?
"ברור. אני לא מתכוון להפסיק בשום אופן. כבר התחלתי לתכנן את הקרוואן שאבנה ושאטייל איתו באירופה. יש לי חלום, חלום משותף עם חבר, לפתוח מסעדת שקשוקה על גלגלים ולעבור בין קמפינגים של אתרי טיפוס. למכור שקשוקה ולטפס. למכור עוד שקשוקה ולטפס עוד".
______________________________________________________
"פעם קפצתי מקיר - והוא התמוטט". הקליקו על התמונה:
