משמעות המילה "מנדלה" בשפה ההודית העתיקה סנסקריט היא "מעגל מקודש", ונזירים בודהיסטים רבים נוהגים ליצור מנדלות: הם משרטטים בחול או בקמח צבעוניים מעגלים על גבי מעגלים, שכולם משולבים בצורות, בעיטורים ובציורים שונים. היצירה נעשית במשך חודשים ארוכים, אבל כשהיא מוכנה, הנזירים מפרקים אותה: הם אוספים את כל החומר שבו השתמשו, ומשליכים אותו לנהר תוך כדי תפילה. "הנזירים לא מתייחסים לתוצאה, אלא רק לדרך", מסבירה חגית רונן-מימון, ציירת מנדלות בעצמה. "הדרך היא מדיטטיבית, משרה ריכוז, שקט ורוגע. היא מפעילה את הדמיון ואת היצירתיות".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עינת ליפשיץ-שם טוב כותבת על החרדה הגדולה שלתוכה גדלה
רונן-מימון הפיקה גם היא תועלת רבה מהמנדלות. "הן לימדו אותי מהי סבלנות", היא אומרת. "הייתי בן אדם שצריך הכל כאן ועכשיו. אם רציתי משהו, זה היה צריך להיות מיד, כמו שרוצה ילדה. באמצעות המנדלה למדתי שדברים קורים לאט-לאט, שלדברים יש את הזמן שלהם. המנדלה לימדה אותי להוריד הילוך, הרגיעה לי את הנפש וגם את הגוף".
הכירו את המנדלה:
נכנסתי למשבר
עד לפני ארבע שנים רונן-מימון (53) לא העלתה על דעתה שחייה ישתנו בזכות מעגלים צבעוניים. הבית בבאר שבע, שבו היא גרה עם בעלה יוסי, עורך דין, וילדיהם עמרי (23) ושירי (19), עוד לא כלל אז סטודיו גדול וצבעוני. באותם ימים היא עסקה בשיווק ובמכירות, אבל שגרת חייה הופרה על ידי בשורה קשה. "הגעתי לרופאה, והיא שמה לב שיש לי נפיחות גדולה בצד ימין של הגרון. עברתי בדיקה, וראו שיש לי בבלוטת התריס גוש בגודל סנטימטר וחצי. אחרי חצי שנה הוא גדל עוד ועוד".
מחשש שמדובר בגידול סרטני, הוחלט לכרות לה את האונה הימנית של הבלוטה בניתוח. "'סרטן' היא מילה גדולה, ופתאום מצאתי את עצמי נכנסת לתוך הלופ המפחיד של המילה הענקית הזו", היא משחזרת. "הרופא אמר שגם אם זה כן סרטן, הוא מהסוג הכי נחמד. הוא אמר: 'מכה קלה בכנף'. בכל זאת, זו מילה מאיימת. נכנסתי למשבר פיזי ונפשי. ולזה התווסף משבר גיל ה-50 שלא פסח עליי. נכנסתי לסוג של חור שחור".
באותם ימים הנסיבות לא היו לטובתה: היו אלה הימים של קיץ 2014, הקיץ של מבצע צוק איתן, וכתושבת הדרום היא הרגישה היטב את רוחות הלחימה. "רצנו לממ"ד כל הזמן, הטלוויזיה עבדה נון סטופ, וזה כמובן לא הוסיף לי בריאות נפשית", אומרת רונן-מימון. ואז, דווקא אז, היא פגשה לראשונה את המנדלה. "ראיתי מנדלה אצל אחותי בבית; במבט אחד הבנתי במה מדובר, והתחלתי לצייר. פיתחת לעצמי את השיטה שלי, והמנדלות החלו לצאת ממני בלי שליטה. בשלב זה החלטתי שאני מתנתקת מאקטואליה: לא קוראת, לא פותחת טלוויזיה. אם הייתה אזעקה, הייתי נכנסת לממ"ד, אבל הייתי בבועה. ברחתי אל המנדלות, והן פשוט ריפאו אותי. זה היה הרבה יותר טוב מכל תרופה או טיפול".
בהתחלה פשוט לקחה קנבס וציירה עם שניים-שלושה צבעים. "היום אני מגיעה ל-50 צבעים במנדלה אחת", היא מתגאה. "מאז שניתחו אותי והוציאו לי את הגוש, הרגשתי כאילו משהו נפתח לי: כאילו היה משהו שחסם אותי, ופתאום, כשהוציאו אותו, התחילו לזרום ממני מנדלות בצורה בלתי נשלטת. אנשים שואלים אותי איפה למדתי, אבל אני לא למדתי. לימדתי את עצמי לבד, וככה אני אוהבת להשאיר את זה. אם אני אלך ללמוד את הדבר הזה, זה יכול לקלקל את האותנטיות. אני מציירת כשהקנבס מונח על הגוף שלי, וזה כמו תהליך של לידה: לפעמים יש כאבים תוך כדי, לפעמים הגב כואב, אבל נוצר מתוך זה משהו יפה".
חופש לשעה וחצי
שנתיים אחרי שהמנדלות נכנסו לחייה, החליטה לקחת את העשייה צעד אחד קדימה ולמדה אמנות משקמת. עם סיום הלימודים החלה ללמד אסירים את אמנות המנדלה, וכיום היא מעבירה שיעורים לאסירים בשישה בתי סוהר ברחבי הארץ. "אני לא קוראת להם 'אסירים', אלא 'כתומים', כי זה צבע הבגדים", היא אומרת.
לדבריה, יש שני חוקים שמאפיינים את שיעוריה בבתי הסוהר. "החוק הראשון אומר שצריך להתחיל את הציור בנקודת המרכז, שהיא נקודת האני. החוק השני הוא שאין חוקים. כשאסיר שומע ממני שאין חוקים במנדלה, זה נותן לו סוג של חופש, גם כשהוא בתוך הכלא, וגם אם זה רק לשעה וחצי: יש לו חופש לצייר מה שהוא רוצה, בלי שמישהו שופט אותו. אני מלמדת אותם לדבוק בתהליך ולאהוב את הדרך. זו מעין בריחה מהעובדה שהם יושבים בבית סוהר".
ויש עוד חוק אחד שעליו היא מקפידה בקשריה עם האסירים. "אני אף פעם לא שואלת אותם על מה הם יושבים. זה לא מעניין אותי. ברור לי שהם לא עשו דברים נחמדים, אבל החברה כבר שפטה אותם. אני לא שופטת. אני יודעת שיש שם רוצחים, אנסים ואנשים שעשו דברים רעים, אבל זה לא התפקיד שלי לחנך אותם. אני באתי כדי ללמד אותם לצייר מנדלות. הרבה פעמים אני שומעת שם את המשפט: 'אם הייתי לומד לצייר מנדלות בנעוריי, יכול להיות שלא הייתי פה', ואני מאמינה שזה נכון לגבי האנשים האלה. רבים מהם מעולם לא החזיקו מחוגה, ופתאום מלמדים אותם להשתמש בה, וגם בסרגל ובמכחול דקיק, והכל בסבלנות. הרבה גברים אוהבים לעשות דברים מהר, ושיהיה כבר תוצר מוכן. אני אומרת להם: 'לא, אנחנו נרגעים, משקיעים מאמץ, נכנסים לשקט שלנו', וזה מופלא לראות איך אנשים מצליחים באמצעות ציור מעגלי להכניס לעצמם שקט ושלווה. אני רואה את עצמי שותפה לשיקום שלהם, כי אני שומעת מהם שיש להם כוונה ללמד את הילדים שלהם לצייר מנדלות, ושהם מתכננים להשתמש בזה לחיים אחר כך. זה נותן לי תקווה".
קליפ שכולו מנדלות:
כיום יש בסטודיו שלה יותר מ-150 מנדלות, ורק לאחרונה היא אפשרה לעצמה למכור אחת. רונן-מימון גם החלה לא מכבר לארח אחת לשבוע, תמורת תשלום סמלי, אנשים שרוצים ללמוד את המלאכה המדיטטיבית ולצייר מנדלות. בשני ימי שישי הקרובים (31.8, 7.9) יוצגו יצירותיה ויוצעו למכירה ביריד אמנות ועיצוב שייערך במתחם העיצוב דיזיין פלוס בבאר שבע ויוקדש כולו לאמנים מאזור הדרום. "פתאום קיבלתי אישור לזה שאנשים מוכנים לשלם עבור האמנות שלי", אומרת רונן-מימון, "וזה ממלא אותי גאווה. עד עכשיו לא הצלחתי לשחרר את המנדלות: הן היו כמו ילדות שלי. פתאום הבנתי שהן יכולות לשמח אנשים אחרים בבתים אחרים".
_______________________________________________________
גם שירלי עוקב משתמשת במנדלות למטרה מיוחדת. הקליקו על התמונה:
