גרה בקיבוץ בעוטף עזה ויזמה פרויקט: ציורי מַנדָלות על מיגוניות

שירלי עוקב חיה בקיבוץ כפר עזה, בצל איום יומיומי של ירי טילים מהרצועה. היא מתמודדת עם חרדה וחוסר ודאות, ובמציאות הקשה הזו בוחרת בעשייה למען הקהילה בדרכים מקוריות, ולרגע לא חושבת לעזוב. "זה הבית שלי", היא אומרת, "ובית לא עוזבים".

מי את?

"שירלי, בת 45, נשואה לגילי ואמא של אופיר (18) ואיתי (15)".

ומה את עושה?

"אני מטפלת הוליסטית בשיטות אלבאום, טרילותרפיה ומנדלות, וב-13 השנים האחרונות יש לי קליניקה בקיבוץ. במקביל, אני מעבירה שיעורי תנועה בגני הילדים בקיבוץ, מטפלת בהפרעות קשב וריכוז ומעבירה סדנאות מנדלות בפנימייה של בנות בסיכון".

סדנה של ציורי מנדלות בקליניקה. "הבנתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים"(צילום: שירלי עוקב)

שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי במושב שחר שבחבל לכיש, בת אמצעית במשפחה של חמישה ילדים. אבי יצחק, יליד מרוקו, עבד במשק שלנו שבו היו חממות ורדים, כרם ענבים ומטע אפרסקים. אמי ורדה, ילידת עיראק, שימשה כאחות במרפאה האזורית ובהמשך הצטרפה לאבא במשק. אני זוכרת באהבה את שנות הילדות שלי: המשפחה הייתה חמה ומלוכדת, ואנחנו היינו המון בחוץ, בטבע ובשדות, ולא נזקקנו להרבה כדי להיות מאושרים - היינו פורשים שמיכה תחת עץ ושוכבים עליה שעות, הולכים ברגל לבריכה האזורית, עוברים מבית לבית כשכל הדלתות פתוחות ובכל מקום מקבלים אותנו בשמחה". 

בצבא שירתה כרכזת כוח אדם באוגדת איו"ש ברמאללה. "זמן קצר לאחר השחרור הכרתי את גילי", היא מספרת, "ששירת בנח"ל בגרעין שהגיע לכפר עזה, ואחרי השחרור נשאר בקיבוץ. עברתי לגור איתו והתחלתי לעבוד בגן הילדים. בזכות הגננת בגן, שטיפחה אותי ואפשרה לי ביטוי אישי, הבנתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים. התחלתי ללמוד לבי.אי כללי במכללת ספיר ובמקביל למדתי גם טיפול בשיטת אלבאום המבוססת על הגוף ככלי עבודה טיפולי. כבר במהלך הלימודים פתחתי את הקליניקה שלי. בהמשך השתלמתי גם בשיטות נוספות. בתקופה הזאת גם נישאתי לגילי, וזמן קצר לאחר מכן נולדו שני ילדינו".

ביקור של ניב גלבוע בכפר עזה אחרי צוק איתן:

כשהגיעה לקיבוץ, באמצע שנות ה-90, האזור היה שקט, אבל בתוך שנים אחדות הכל השתנה. "מזה 18 שנה אנחנו נתונים במצב ביטחוני מורכב ונפיץ, כולל איום קבוע של ירי טילים, ותקופות קשות ביותר של מבצעים ומלחמות. הבית שלנו ספג פעמיים פגיעה של פצצת מרגמה. בפעם הראשונה זה קרה ממש זמן קצר לאחר שיצאתי לעבודה, ובנס לא נפגעתי. לחיות בכפר עזה זה לדעת שהמציאות היא נפיצה, תרתי משמע, וגם ימים רגועים יכולים להפוך ברגע למתוחים. אפשר לארגן, למשל, חגיגת פורים במשך חודשים, ושעתיים לפני תחילת המסיבה תתקבל הודעה שהכל עלול להתבטל בשל מתיחות ביטחונית. אפשר לתכנן חתונה, ולא בטוח שהיא אכן תצא לפועל.

"לחיות בכפר עזה זה לשלוח את הילדים בבוקר לתחנת ההסעה לבית הספר, ואף אחד לא מבטיח שבדרך לא תתפוס אותם אזעקת צבע אדום. ומאחר שאין לנו אפילו 15 שניות כדי להגיע למיגונית קרובה, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו פשוט נשכבים על הקרקע עם ידיים על הראש, חשופים לירי טילים ופצצות מרגמה. דור שלם של ילדים כבר נולד למציאות הזו ולא מכיר משהו אחר. אצלנו, כשילדים מבלים אחר הצהריים במגרש המשחקים, הם יודעים בדיוק לאן צריך לרוץ כשנשמעת אזעקה. החושים שלנו מחודדים מאוד, האוזניים שלנו כרויות תמיד, שומעות כל רעש חריג, יודעות להבחין בין רעש 'שלהם' להפגזות 'שלנו'.

כתבה על הטראומות שחוו הילדים בעוטף עזה:

"תקופת צוק איתן הייתה הקשה מכולן. הילדים ואני, יחד עם עוד משפחות, נאלצנו לצאת מהקיבוץ ועברנו לפנימיית ניר העמק שליד עפולה, בעוד גילי נשאר בקיבוץ כחלק ממערך החירום. חווינו תחושת תלישות איומה ולא ידענו מתי נשוב הביתה. אם הייתה נקודת אור בחודשים הללו, היא התגלתה בקשר בינינו, חברי קהילת כפר עזה שהתפנתה כקבוצה. חיזקנו מאוד אחד את השני. בסוף הקיץ חזרנו הביתה. לקח לנו זמן לאסוף את עצמנו, לחבר שוב את כל החלקים ולהרגיש שוב בבית. למזלנו, השגרה היא התרופה הטובה ביותר.

"בקיץ שעבר פנתה אליי מזכירת הקיבוץ וביקשה ממני לקשט את המיגוניות הלבנות שבקיבוץ בציורי ענק של מנדלות. השבתי מיד בחיוב. התחלתי לבד, כשגילי משמש כיד ימיני. המנדלה הראשונה צוירה על המיגונית שבכניסה לקיבוץ, ואז קרה משהו לא צפוי: אנשים שעברו לידנו במכוניות ירדו מהן והתחילו לעזור לי. לאט-לאט התפשטה השמועה על הפרויקט, ואנשים ביקשו להצטרף. מפאת החום, היינו נפגשים בערבים ומציירים לתוך הלילה. למחרת היו תושבי הקיבוץ מתעוררים ומגלים עוד מנדלה צבעונית שנוספה. פרויקט 'המיגוּנדָלוֹת', כפי שקראנו לו, הפך למיזם קהילתי. עשרות תושבים הצטרפו אלינו, מילדים ועד לוותיקי הקיבוץ. אחת המנדלות המרגשות צוירה בסמוך למצפור לזכר חבר הקיבוץ ג'ימי קדושים ז"ל, שנהרג מפצצת מרגמה לפני עשר שנים, לבקשתה של אלמנתו אנה. אנשים התרגשו מאוד מהמראה החדש של המיגוניות, שיש להן קונוטציה קשה כל כך, וכעת הן צבעוניות ומעידות על כוחה של הקהילה שלנו. באופן אישי, אני מרגישה עכשיו עוד יותר מחוברת למקום הזה".

אנה קדושים, אלמנת ג'ימי ז"ל, על רקע המנדלה שליד המצפור לזכרו. "אנשים התרגשו מאוד"(צילום: ורדה גולדשטיין)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לשירלי של היום?

"תחושת השייכות למשפחה אחת, מלוכדת וחמה, שחשתי בילדותי במושב, חזרה על עצמה בחיי כבוגרת בכפר עזה. גם את ילדינו גידלנו באווירה של משפחתיות חזקה ומלוכדת. בבית חונכתי על אהבת הארץ והמדינה; אחיי שירתו ביחידות קרביות, וחונכנו שזה המקום שלנו. מציאות חיי הובילה אותי לחיות במקום הנתון תחת איום ביטחוני יומיומי. כאמא, זה מעורר אצלי שאלות לא פשוטות: איך אני מגדלת ילדים במקום הזה? האם זה מוסרי לחשוף אותם לסכנה כזו? אבל התשובה ברורה: זה הבית שלנו. לא היינו יכולים לשרוד את הקושי הזה ללא הקהילה המגובשת והחזקה שהיא הקיבוץ שלנו, ובלי החברים המקיפים אותנו. אנחנו מבינים אחד את השני גם בלי לדבר, ונמצאים אחד עבור השני ברגעים טובים וגם ברגעי משבר. זה גם מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו - מסר ברור שזה הבית, זו המדינה, ואין לנו מקום אחר".

מסר לאומה?

"אין משהו שמחבר אנשים למקום או לקהילה יותר מתחושת השייכות, והתחושה הזו נוצרת הרבה בזכות עשייה משותפת, כדוגמת פרויקט המנדלות. עשייה קהילתית מאפשרת ביטוי אישי ומביאה תחושות של כוח, שיש בהן פוטנציאל לגבור על כל קושי - גם על פחד מוות. לכן המסר שלי, לילדיי ולכולנו הוא: תעשו, ותתרמו מזמנכם ומהמרץ שלכם לטובת הקהילה שבה אתם חיים. הרווח יהיה כולו שלכם".

_____________________________________________________

התינוקת הזו ממש לא אהבה את החיים בקיבוץ. הקליקו על התמונה:

"אף אחד לא קם אליי בלילה". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)